כתב וצילם: שי נפתלי

לא צריך לחכות ״שמונים שנה להמצאת הווספה״ כדי לטייל באיטליה; המשפט הזה שנזרק באוויר על ידי הספיק כדי להדליק שני חובבי וספות מושבעים. סוף מאי תחילת יוני זו התקופה הכי נוחה לטייל בדרום איטליה, אך מכיוון שהכבישים צרים, יש עומסים בדרכים הקסומות ומחירי החניות גבוהים להחריד, עלה רעיון מבריק במוחה הקודח של שרון: למה שלא נעשה את הטיול הזה על קטנוע, אבל על וספה! לא היה צריך הרבה כדי לגרום לי להשתכנע, רק הוספתי: אבל טיול ״הארד קור״ – בלי מזוודות, עם ציוד מינימלי בתיקי גב.

את ההזמנה לווספה 300 GTS ביצענו דרך אתר riderly.com שמפנה למפיצים מקומיים להשכרת אופנועים. עבור חמישה ימים ללא הגבלת ק״מ עם ביטוח מורחב שילמנו בהזמנה 160 ₪ (50 אירו), ואת שאר התשלום על סך 1,050 ש״ח (320 אירו) שילמנו בזמן האיסוף.

סך הריגוש נקטע בעודנו חוגרים את עצמנו לפני ההמראה עם הודעה כי אחד השעונים בקוקפיט כנראה תקול, וכעת ממתינים לבדיקות נוספות. זמן המתנה של שלוש שעות בתוך מטוס חנוק ורועש מביא אותי לבצע חישובים כי בזמן הזה יכולתי להדק חגורות שוב לפני הנחיתה. אך מכיוון שאין מה לעשות ואנו תלויים בחסדי השעון שבקוקפיט, נמתין בסבלנות ונפצה על זה בסיור לילי בסמטאות נאפולי היפה וכמובן בפיצה איכותית.

בעודי ממתין לכרוז שיודיע ״שהכל בסדר ואפשר לצאת לדרך״, אני נזכר בביטוי האיטלקי המפורסם ״לראות את נאפולי ולמות״, ואני חושב לעצמי שאם ככה מתחיל הטיול שלי – אז רק שלא ימשיך כך. לאחר המתנה מורטת עצבים וטיסה של טייס עצבני שניסה לצמצם פערים בעקבות הדיליי, נחתנו שמחים ומאושרים. ירדנו מהטיסה עם תיקי הגב הקטנטנים שלנו, כאילו ירדנו עכשיו מהאוטובוס שהחזיר אותנו מטיול שנתי בבית הספר. רצנו מהר לאוטובוס שהסיע למרכז העיר וזה יצא לדרך תוך דקה. ירדנו בתחנה המרכזית כדי לעלות על המטרו, אך מסתבר שבשעה עשר בלילה קו הרכבות מפסיק לפעול. נזכרתי שוב באותה תחושה שליוותה אותי בעיכוב בטיסה, אך ריח הבצקים והמאפים שנישא באוויר עודד אותי וגרם לי לפתוח מפה ולהבין שאנחנו במרחק עשרים דקות הליכה מהמלון. עשרים דקות? קטן עלינו! בעודנו צועדים ברחובות העיר אני מודיע שעל שריפת הקלוריות הזאת חייבים לפצות בפיצה פפרוני.

את הערב הראשון שלנו העברנו במרכז העיר נאפולי. החנות להשכרת קטנועים נמצאת במרחק של דקת הליכה מהמלון שלנו; מסתבר שפיצות, גלידות ומרכזים להשכרת קטנועים שוטפים את העיר, ולכל מקום אליו תפנה את מבטך תמצא אחד מהם. מכיוון שהשעה הייתה שעת לילה מאוחרת, ניצלנו את הערב לטיול רגלי בסמטאות העיר – שלל בניינים עתיקים ומתפוררים עם מרפסות צמודות ועמוסות כביסה תלויה עליהן. תוך כדי הליכה זו הייתה הזדמנות טובה להתכונן ולהבין את מצב התנועה והכבישים בעיר, שמורכבים מכאוס מושלם של סדר מופתי: אספלט סלול משובח לצד כבישי קוביות אבן חלקות ובולטות, עם תרבות רכיבה וכבוד הדדי בין חובשי הקסדות ליושבים ברכבים.

את הבוקר פתחנו עם קפה משובח ומיד ניגשנו לחברת ההשכרה לקבל את מבוקשנו. לאחר המתנה של מספר דקות ניגש אלינו אחד העובדים החביבים ומסביר לנו באנגלית עם מבטא איטלקי כי הווספה נמצאת עכשיו במוסך כי היא עברה תאונה קלה, ושנחזור עוד שעתיים. בשיחה הקולנית של העובד עם הבוס הגדול הבנו שמשהו לא בסדר, אבל העדפנו לחייך קלות ולשאול אם אין אופנוע אחר בנמצא. העובד הציע לי לקבל במקום קטנוע 150 סמ״ק, אך סירבתי בנימוס והודעתי לבחור שנשוב עוד שעתיים. כששבנו חזרה, המתינה לנו וספה 300 שכולה הייתה חבוטה ושרוטה מכל כיוון. הדבר היה נראה ממש מוזר, כי כל האופנועים והקטנועים שעמדו להשכרה היו חדשים ונוצצים. הבחור שלח לי וידאו של שלל הצלקות מהקרבות שהיא נלחמה והודיע לי שזה בסדר ושאני יכול גם לצלם, ובעיקר לא להיות מודאג כי מכנית היא תקינה למסע הארוך שתכננו. כל קטנוע מגיע עם ארגז ומנעול, כך שפתרון לאחסון התיקים היה לנו. רק מדבר אחד חששתי שהבחור הזהיר אותנו מפניו: אין כיסוי לגניבה למרות שעשינו ביטוח מורחב. במקרה של גניבה נשלם רק 800 אירו במקום 2,000 אירו. בשעות היום אין שום בעיה להשאיר אותה ברחוב בחניית אופנועים, אך בשעות הערב והלילה חובה לנעול אותה בשלל המנעולים שקיבלנו, ואף מומלץ מאוד לא להחנות ברחוב אלא בתוך חניון של בניין או במלון.

שנינו רוכבים על בסיס יומי בישראל, אך במחווה ג׳נטלמנית הצעתי את עצמי ״לנהוג״ ולהשאיר לזוגתי להנות מהנוף. מכיוון שהיא מודעת לכך שיש לי מסמך כתוב מהרופא המטפל שבו נכתב ״יש להניח למטופל לצבור קילומטרים ככל שניתן כדי למנוע תסביכים מיותרים״, היא מיד הבינה את מקומה על האוכף מאחוריי.

סורנטו
קיבלנו את הוספה עם מיכל מרוקן מדלק וגם הוסבר לנו שאנחנו מחזירים אותה עם מיכל ריק. נסיעה קצרה בתוך העיר בדקות הראשונות מרגישה לי בטוחה יותר מנסיעה ברחבי תל אביב. הכבישים ברובם מורכבים מקוביות אבן חלקות עם מרווחים די גדולים ביניהן, אך הדבר לא מונע מהמקומיים להתנהג כאילו הם נוסעים על אספלט משובח של מסלול מרוצים. הכבישים מורכבים לרוב משניים עד שלושה מסלולים עם הגבלת מהירות ושלל מצלמות, אך התנועה זורמת ללא צפירות וללא רכבים שמזגזגים בין נתיבים, וזאת בנוסף להולכי רגל שחוצים את הכביש ורוכבי קטנועים משתחלים כדי לעמוד ראשונים ברמזור.

יוצאים מהעיר ומיד משתלבים אל הכביש המהיר בנסיעה שמרגישה די בטוחה, עם תרבות נהיגה שלא מוכרת במחוזותינו. בעיקר שמרתי על הנתיב הימני, וההרגשה היא שאם רכב שנוסע מאחוריי יוצא לעקיפה הוא עובר לנתיב משמאלי ומשאיר לי את הנתיב שלי פנוי. כמו כן, גם כשרוכבי דו-גלגלי רוצים לעקוף הם עוברים נתיב, ובמקרה וחלילה יש עומס בכביש הם עוקפים בנתיב אך עם צפירה קצרצרה כדי שתשים אליהם לב. בכל פעם מחדש נזכרתי שכשאני נוסע לתומי ברחבי העיר בארץ, מקפידים לבדוק את ערנותי השליחים שעוקפים מכל דרך אפשרית.

הנסיעה הזו כללה סך הכל כ-65 ק״מ שחלקם נסענו בכביש המהיר עם שתי עצירות קצרות להתרעננות, ונסיעה ביישובים כפריים עם נתיב אחד לכל כיוון ללא הפרדה. ברובו המסלול היה עמוס והמהירות הממוצעת הייתה סביב ה-60 קמ״ש, כשבנקודות שבהן הרכבים עמדו, כל רוכבי הדו-גלגלי התעלמו מפס ההפרדה הרצוף והמשיכו לנסוע בנתיב הנגדי. מחזה שכזה היה משמח כל שוטר תנועה בארצנו, אך משום מה ההרגשה הייתה כי שם זה דבר שבשגרה.

סורנטו – קפרי
המחזה של רחוב אינסופי שבתחילתו יש שילוט לחניית דו-גלגלי המכיל בתוכו קטנועים בחניות כפולות, הופך להיות תדיר בכל רחוב. למרות שיש אינסוף חניות אופנועים, תמיד מרגיש שיש יותר אופנועים מחניות, ולעיתים מלאכת חיפוש החניה גוזלת כמה דקות ארוכות מהחופשה. סורנטו מלאה בחנויות להשכרת קטנועים שבכולן עומדות וספות 125 סמ״ק בשלל צבעים מרהיבים. היופי בכל הסיפור הוא שלכולן יש ארגז תואם בצבע הקטנוע, ואם זה לא מספיק – הרוכבים מקבלים קסדות בצבע הקטנוע. אתם שואלים למה הפרט הזה כל כך מעניין? כי בסיבובים הקשוחים של חופי אמאלפי ניתן לזהות בקלות מי תייר מזגזג בכל פנייה, ומי מקומי קשוח שהופך את הרכיבה למסלול לשיוף רגליות.

מסורנטו החלטנו לקחת מעבורת לאי קפרי. עלות המעבורת הלוך וחזור היא 96 אירו לזוג, כאשר מכרטסים לך את שעת החזרה מראש לפי בקשתך. התכנון המקורי היה להעלות את הווספה על המעבורת ולעשות איתה יום טיול באי. אך מכיוון שהמעבורת שמעמיסה כלי רכב יוצאת וחוזרת רק ארבע פעמים ביום (מוקדם בבוקר וחזרה לקראת השעה שבע בערב) והתשלום על העמסה הוא 20 אירו, החלטנו לוותר על הקטנוע ולהתנייד בתחבורה ציבורית בעלות של כ-3 אירו לנוסע לכל כיוון.

פוזיטנו
מרגע זה הריגוש עולה שלב. אם תהיתם איך זה להרגיש כמו בסרט קולנוע איטלקי משנות השישים – מפה זה מתחיל. את המקטע הזה אפשר לנסוע בפחות משעה, אך יש לי הרגשה שכמוני עשו כל השאר ומתחו את הרגע עד כמה שניתן. בכביש צר ועקלקל שמצידו האחד הרים ירוקים ומצידו השני מרפסת לים עם מעקה קטן שלא נגמרת, כולם נוהגים בנחת. איתנו על הכבישים שלל פיאט 500 ישנות, וספות צבעוניות ורכבים חדישים, ולכולם מכנה משותף: למשוך את הרגע, לעצור בנקודות עצירה וליהנות מגרניטה קפואה ומרעננת, להרגיש צלם מקצועי ולצלם את הים שמשתלב עם הבתים הצבעוניים שנשפכים לתוכו.

באחת מנקודות העצירה שעצרנו בהן לצלם את הנוף המהפנט, חלפה לה בכביש אלפא רומיאו ספיידר שנת 67׳. לא הייתי זריז מספיק כדי לצלם את החזית המרשימה שלה, וכעבור מספר דקות של נסיעה נפגשנו שוב עם אותה איטלקייה. מיד עצרתי לידה תוך הינדוס הווספה שלי לצידה כדי לצלם איזו תמונה יפה. מתוך הרכב יצא זוג שהייתי חייב לציין בפניו מה אני חושב על הרכב עליו הם נוסעים, ולא איחרה לבוא תשובה בעברית: ״תודה רבה״. מסתבר שאפשר לשכור שלל קלאסיות, ודעתי האישית היא שזה ממש מעצים את האווירה.

בהגיענו למרכז פוזיטנו התנועה התחילה להיות איטית יותר. שלל הבתים הצבעוניים מספקים את הנוף לצד אלפי תיירים הפוקדים את הרחובות; לעיתים כל כך צפוף שגם הולכי הרגל נעמדים דקות כדי שיהיה ניתן לעבור.

לעצירה חיפשתי מקום חניה מסודר. אין אפשרות לעמוד בצד הכביש או בשוליים, כי פשוט אין שוליים. נדחפתי בין שני קטנועים בחניית אופנועים ויצאנו לחקור את האזור שנראה כמו נחיל נמלים ביום קיץ שרבי. בחזרה המתין לי דף ורוד, וזה לא היה פלייר של מסעדה איטלקית. מסתבר שהחניה מיועדת רק לתושבי המקום, ועל העבירה שעשיתי נקנסתי ב-29 אירו שצריכים להיות משולמים תוך חמישה ימים. אם התשלום יאוחר מחמישה ימים הקנס הופך להיות בסביבות חמישים אירו. את הקנסות ניתן לשלם בדואר או בתחנות המשטרה, ונאלצנו לבזבז מעל לשעה בדואר… כמובן שהבילוי המועדף עלינו היה בזבוז מספר שעות בדואר.

פריאנו
רכיבה בת עשרים דקות מפוזיטנו הביאה אותנו לחוף קסום שממוקם בין שני צוקים, שם החלטנו להעביר את היומיים הקרובים. המלון ממוקם מספר צעדים מהחוף ונותן תחושה של נתק מוחלט מהעולם. מכיוון שהחניות באזור כולו בתשלום, נאלצנו להיפרד מ-40 אירו עבור התשלום על החניה ליומיים הקרובים. המקום מומלץ לחובבי השקט והשלווה, שכן את שעות היום מעבירים בים ולאחר השקיעה עושים סיבוב בשבילים מול הים.

אמאלפי
לאחר שהטענו מצברים המשכנו לדרכנו לאמאלפי. פה כבר הדרך נהייתה פקוקה להחריד, ובכיכר שבכניסה לעיירה מורגש עומס התנועה ואוטובוסים של תיירים שמציפים את החניה. משעות הבוקר המוקדמות עד שעות הערב ישנם שוטרי תנועה שמכוונים – או יותר נכון דואגים שאף אחד לא יעצור או ייסע לאט, כדי למנוע חסימה מוחלטת של התנועה. מבחינת מה לראות ולאכול הכל די דומה לאורך כל רצועת החוף, אך מה שיפה פה בכל הסיפור הוא שכל פיצרייה קטנה או גלידרייה ישנה מספקות את הסחורה כאילו היו מסעדת מישלן. גם כאן נאלצנו להחנות את הקטנוע מחוץ למרכז בחניון שחצוב בתוך ההר, והיציאה מהחניון מובילה אל תוך מנהרה קרירה וארוכה שפולטת אותך ישר למרכז העניינים. התחושה שהמקום משרה היא שהאזור הוא תיירותי בלבד וברדיוס הקרוב אין שום בית למגורים. לא שהתחושה הזאת הפריעה לנו, שכן באנו למקום סופר תיירותי, אבל האוכל והאנשים החביבים מכסים על החיסרון.

את הדרך חזרה לנאפולי חשבנו לעשות דרך העיירה ראוולו, אך בשיחת בירור קצרה עם בעלת המלון היא הסבירה לנו שהכביש הזה עובר ביער ללא קליטת סלולר, יש מעט מאוד אנשים שנוסעים שם ולא כדאי לנו בתור ״לא מקומיים״ לנסוע משם, אלא להמשיך לאורך רצועת החוף עוד כעשרים דקות נסיעה דרך שני יישובים ומשם להתחבר לכביש המהיר עד למרכז נאפולי.

כך עשינו וזכינו ליהנות מעוד קצת עיירות חוף שלוות עד שהתחברנו לכביש המהיר. תוך כדי נסיעה אני שם לב שרכבים עומדים בצד וחלק מהנהגים אף יצאו מהרכב לעשן או סתם להתמתח. כמעט קילומטר של רכבים עומדים ואני הדו-גלגלי היחידי שנוסע, ומדי פעם מגיח מולי רכב או אופנוע ממול. ההרגשה שמשהו לא כל כך טוב קרה, והתסריט שאני מתחיל להריץ בראש – שעוד שנייה אני עושה פרסה וחוזר את כל הדרך הזאת חזרה – גורמת לי קצת להילחץ. בשיחה עם זוגתי אנחנו מקווים שזה רק רכב תקוע או אוטובוס שמתקשה לקחת איזה פנייה. לאחר כקילומטר וחצי אנחנו חולפים מול שני רכבים שהתנגשו קלות ושלל נהגים עצבניים שצועקים באיטלקית מדוברת, שאת המלל שלה הבנתי גם מבלי לדעת את השפה. עכשיו הנתיב שלי פנוי ומולי שיירה של רכבים הממתינים בסבלנות או בעצבנות איטלקית טיפוסית שהנתיב ישתחרר והם יוכלו להגיע ליעדם.

הנסיעה לאורך החוף מרגישה כמרפסת לים שלא נגמרת. רוב הכבישים והדרכים די ברורים ומשולטים, כך שלא היה צורך כמעט בכלל להיעזר במפה תוך כדי נסיעה. הגענו כמתוכנן אל מרכז נאפולי. בחשיבה פילוסופית אני תוהה למה התכוון המשורר כשאמר ״לראות את נאפולי ולמות״ – הרי העיר עצמה לא עמוסה באתרים היסטוריים ומבנים מרהיבים, אבל יודעת לעשות את זה הכי טוב עם השילוש הקדוש של בצק, עגבניות ומוצרלה.

בעודנו תרים אחרי אוכל רחוב, נתקלנו במחזה שנראה כאילו נלקח מתוך סצנה מהסרט ״הסנדק״: מתוך אחת הכנסיות מגיחה מרצדס שחורה, ארוכה ונוצצת ובתוכה ארון. המרצדס מתקדמת לעברנו ובצמוד לרכב ישנם מספר אנשים; הגברים לבושים בחליפות שחורות מחויטות והנשים בשמלות שחורות עטורות כובעים שחורים רחבי שוליים. הם מניחים יד על הרכב תוך כדי נסיעה ושלל אנשים במיטב החליפות מלווים אותם. אנו עוצרים כדי להבין את המחזה. בעלי החנויות שבשוק מורידים חצי תריס ונעמדים בפתח החנות, אלו היושבים בבתי הקפה נעמדים ברגע שהרכב מתקרב, ואנחנו כמו זוג תיירים טיפוסיים שולפים מצלמה ורוצים לצלם את הסצנה. הספיק מבט אחד ספק קשוח ספק מפחיד ומאיים כדי שהמצלמה תחזור חזרה למקומה. לא יודע מי זה היה, אבל מה שבטוח הוא שגם כשהוא מת עדיין פחדו ממנו ברחוב.

כעת הגיע הזמן להחזיר את הקטנוע, אותו קיבלנו עם מיכל כמעט ריק. הנציג שמסר לנו את המפתחות ביום הראשון הודיע לנו שגם אנחנו מחזירים אותו עם מקסימום שני ליטר. מכיוון שלמצוא תחנת דלק במרכז העיר יכול להיות קצת קשה ומסובך (כי תחנות הדלק קטנות ומתחבאות בעיקר מתחת לבנייני מגורים או משרדים), בירכתי אותו על כך.

בכניסה למשרד ההשכרה יצא אליי אחד העובדים כדי לבדוק את הקטנוע רווי השריטות והשפשופים. בעת מסירת המפתח ולקיחת התיקים אני שם לב שהבחור מסתובב סביב הקטנוע. מיד הראיתי לו את הסרטון ששלח אליי העובד שמסר לי אותה. אחרי מספר שניות הוא אומר לי: ״הכל בסדר, אתה חופשי ללכת״. לא יכולתי להוריד את מבטי משלוש וספות 300 סמ״ק חדשות ונוצצות שעומדות אצלו בסוכנות, והייתי חייב לשאול אותו למה קיבלתי אחת מכוסחת בזמן שיש כאלה נוצצות בחלון הראווה. ״את אלו קיבלנו אתמול, אתה קיבלת וספה נאפולי״, אומר לי הבחור. אז כן, מסתבר שיש ביטוי כזה. יום יבוא וגם אלו הנוצצות יהפכו להיות ״וספה נאפולי״.