מחירון אופנועים מוטו - גרסה דיגטלית
ביגמן, העטלף וישבן הברזל
יובל נווה
צילום: יובל נווה
מוצ"ש, 11 בלילה. העפעפיים כבדים ואני מתקשה להחזיק את העיניים פקוחות. לכל הרוחות, את אשר יגורתי בא לי, בכל הכוח. התשישות מרדימה אותך כמו שטן קטן: "תירדם אחי בכיף, שינה זה טוב, כדאי לך…"
הלילה לא, הלילה לא אשכב לישון – פול טריילר עולה לי בזכרון. למה לעזאזל יצאתי למסע המטופש הזה??
נחזור חצי שנה אחורה בזמן. אני מוזמן עם משפחתי לביתו של חברי הטוב, להלן העטלף. לשעבר קצין ביחידה מובחרת (השם המלא, אלון שגיב מקיבוץ עסיסים, שמור במערכת). רוכב על סוזוקי היאבוסה, "אנגרי בירד אדום", ולפעמים על אופנוע אוראל רוסי ישן שיובא לארה"ב (שזה בעצם תכנון של ב.מ.וו שהנאצים מכרו לקומוניסטים לפני מלחמת העולם השניה).על סטייק טוב אנחנו מדסקסים בינינו את האתגרים הבאים. אולי שבוע נסיעה למישיגן? אבל עם הבוסה שלו אי אפשר לעשות כאלה טיולים שדורשים ציוד רב וגם שבילי עפר/שטח. אני זורק לו רעיון שמתאים לכביש: בוא נעשה איירון באט.
עיניו של העטלף נדלקו בעניין. "יאללה אחי" הוא אמר. "הולכים על זה. נחכה רק לאביב שמזג האוויר יתחמם". עכשיו נשאר רק לתכנן מסלול, לקרוא את החוקים בעיון, ולהתכונן לאתגר.
מה זה בכלל Iron Butt?
IBA או Iron Butt Association, הוא ארגון התנדבותי שמארגן ומנהל אתגרי סיבולת כביש, כלומר רכיבות לטווחים ארוכים. ישנם מספר רב של אתגרים לבחירה בדרגות קושי הולכות וגוברות. האתגר הבסיסי נקרא Saddle Sore 1000 ובו יש לעבור 1,000 מייל (1,609 ק"מ) בלא יותר מ-24 שעות. מכיוון שמדובר באתגר קל יחסית (אני לא מסכים קטגורית) החוקים אינם נוקשים יתר על המידה. יש להשיג עד בתחילה ובסוף (בת/בן זוג או כל אחד אמין שיסכים להעיד, אבל לא רוכב שמצטרף לנסיעת קבוצתית) ובנוסף לכך יש לאסוף חשבוניות דלק לאורך כל הדרך, כך שיופיעו מיקום, תאריך ושעה. למסלול יש הגבלות שונות למשל, אי אפשר לרכב הלוך ושוב על מסלול קצר מספר רב של פעמים. כל חריגה בוטה מהחוקים או נסיון לתחמון יענשו מייד בפסילה.
המתנדבים של IBA עושים עבודה מאוד יסודית האורכת שלושה חודשים וכוללת בדיקה מעמיקה של המסלול, החשבוניות, תצרוכת דלק וכו'. הם מתקשרים גם לעדים. הרעיון הוא שמי שמקבל את התעודה הוא לא תחמן ורמאי אלא רוכב בעל ישבן ברזל אמיתי וביננו, אין הרבה כאלה. זה באמת מכובד ומראה על נחישות.
אתגרים קשים יותר הם ה-Butt Burner 1500 – 1,500 מייל ב-36 שעות וה-Butt Burner Gold – 1,500 מייל ב-24 שעות, אתגר אקסטרים מאוד קשה ומתיש. אתגר חביב נוסף הוא למשל רכיבה מחוף לחוף בארה"ב ב-50 שעות. אתגרים אלה אינם תחרותיים כלומר, אם סיימת אזי תקבל הכרה, בלי קשר לכמות המיילים או הזמן (כל זמן שעמדת בתנאים).
אבל, יש גם אתגרים תחרותיים למקצוענים, בהם נמדדים זמן, מיילים ובונוסים. אחד האתגרים הקשים ביותר הוא הראלי השנתי. ראלי בן 11 יום בו רוכבים 1000 מייל או יותר כל יום ברצף! לא הייתי אומר שהקושי הוא כמו ראלי הדקאר, אבל זה לא רחוק מכך. מתי מעט מסוגלים לבצע אותו ודרושים רוכב מיומן ומחושל עם אופנוע מתאים.
המסלול
העטלף גר בפנסליבניה ואילו אני בניו-ג'רזי. לכן בחרנו מסלול מעגלי (רצינו לחזור לבית בסוף) שפונה מערבה עם כיוון השעון ועובר דרך פנסליבניה שם נפגש. המסלול ממשיך דרך מדינות מרילנד ווירג'יניה המערבית שם נפנה צפונה ונרכב עד לאגם אירי (אגם גדול מאוד). משם נעלה לכיוון העיר באפלו במדינת ניו-יורק, נפנה מזרחה לכיוון העיר סירקוז ונתפצל חזרה כל אחד לביתו. אני אמשיך לאלבני ומשם אפנה דרומה לניו-ג'רזי.
מסלול הרכיבה. סיבוב קטן מאחורי הבית
חוקי האתגר דורשים תדלוק יזום בכל פינה של המסלול – כדי לוודא שהרוכב לא מתחמן וחותך את הפינה. צריך לקחת את זה בחשבון מאחר וזה מאט את הרכיבה. כמו כן, יש למלא בכל עצירה יומן מסע (LOG BOOK) ובו תיאור הנקודה ורישום כמות המיילים. כמובן שיש לאסוף בקפידה את כל החשבוניות.
לגבי האופנועים, הדבר היחיד שבאמת היה חסר לשנינו הוא בקרת שיוט (CRUISE CONTROL). הקפיץ של המצערת גורם כאבים חזקים ליד ימין כאשר יש להחזיק אותו מתוח במשך רכיבה ארוכה כזו. בשני הסוזוקים שלנו התקנו רכיב מכני זול הנקרא Go Cruise. 20 דולר שפתרו את הבעיה בצורה פרימיטיבית אבל יעילה מאוד.
עולים על האוכף
יום שבת, 4 וחצי בבוקר. קור עז בחוץ אבל אין טיפת עננים וזה טוב. אני מניע את האופנוע ורוכב לנקודת האפס – תחנת הדלק הראשונה. החשבונית הראשונה קובעת את זמן האפס: 4:50 בבוקר. יצאתי לדרך בהססנות מה. אני מקווה שהכל ייגמר בשלום, שלא ייתפס לי כלום, שהאופנוע לא יבגוד בי, שלא יהיו פקקים ושבאופן כללי לא יהיו בעיות.
שעה וחצי לאחר מכן אני באיזור המפגש עם העטלף. הוא מאחר, אבל אני לא מחכה וממשיך. הציפור שלו תדביק אותי בקלות. ואכן, כ-20 דקות לאחר מכן הוא תופס אותי בכביש, פותח מצערת וטס קדימה. אחרי 15 דקות אני רואה אותו מחכה לי בצד הדרך. אנחנו מתדלקים יחד ויוצאים שוב. הוא מסמן לי שיחכה בהמשך, פתיחת מבערים והאנגרי בירד נהיה נקודה אדומה באופק אחרי בום על קולי קטן. חצי שעה עוברת, 40 דקות חולפות. אין זכר לעטלף. נעלם. אני עוצר בצד ומסמס לו. מסתבר שהוא החליט שהכבישים המדהימים בשילוב יום שמש נהדר הם סיבה טובה לרכב מהר ולגמור את זה מהר. תזכרו את הנקודה הזו, עוד נחזור אליה בהמשך.
איך שר זוהר? בדד אלך. בלי עתיד, בלי תקווה, בלי חלום. לא ממש מה שתכננתי אבל אני לא חוזר אחורה.
אחרי חצי שעה אני מתחיל ליהנות מהרכיבה. יש יתרונות רבים ברכיבה יחידנית: אני עוצר מתי שבא לי וקצב הנסיעה בשליטה מלאה שלי. טקטיקת הרכיבה שלי פשוטה: שמירה על מהירות שיוט גבוהה אך קבועה ועצירה קצרה של 10 דקות כל שעה או שעה וחצי. את האוכל והשתייה (חטיפי גרנולה ו-GATOR AID) הבאתי מהבית והם בארגז האחורי. אין לי שום כוונה לבזבז זמן יקר על מסעדות. כך עוברות השעות, היום מתחמם ומצב הרוח נהיה נהדר. הנוף במרילנד ומערב וירג'יניה מטמטם וכך גם הכבישים. בינתיים אני מקבל סמסים. אני קולט שהוא בסה"כ 20 מייל ממני. אבל הוא לא עוצר לחכות לי ואני לא יכול להדביק אותו. אני מגיע לאגם אירי בשעות אחר הצהריים כשעברתי את נקודת האמצע. הנוף כל כך יפה ומצב הרוח מרומם.
העטלף והאנגרי בירד האדום. שותף לאתגר
לקראת ערב מתגברים הכאבים ברגליים, בגב ובידיים. אני משחרר ומותח את השרירים בכל עצירה וגם תוך רכיבה. הקטע הקשה ביותר הוא בין באפלו לאלבני – 270 מייל של כביש ישר, מונוטוני ומשעמם להחריד. החשכה יורדת ואני מוטרד מאיילים שמביטים אלי מצדי הדרך. אחד כזה שקופץ לפני וסיימתי את תפקידי בעולם הזה וכבר ראיתי עשרות פגרים מוטלים היום לצידי הדרך.
אז פתאום מגיעה העייפות ב-11 בלילה. איזה סיוט, אני נרדם. החלטתי להרביץ כזו צעקה חזקה וארוכה בכל הכוח בתוך הקסדה עד שלא נשאר לי אוויר בריאות. פעם ועוד פעם אחת. זה עשה את העבודה – התעוררתי. רק עוד 110 מייל ומגיעים הביתה. מעט לפני כן אני מגיע לתחנת הדלק האחרונה ומוציא את החשבונית המיוחלת. התדלוק בישיבה על האופנוע. תנו לי רק לסיים עם זה.
1,090 מייל ב-19.5 שעות. קצב נסיעה ממוצע די גבוה של 56 מייל לשעה (כ-90 קמ"ש) הכולל הפסקות תדלוקים וכו'. מהירות השיוט בזמן רכיבה הייתה כמובן גבוהה הרבה יותר.
ב-12 וחצי בליל יום א' אני מגיע הביתה עם חיוך גדול על הפרצוף. אשתי מחבקת אותי ושואלת אם אני עייף. אני לא הייתי עייף ויכולתי להמשיך עוד. הוי-סטרום תפקד באופן יוצא מהכלל. אופנוע מדהים – עושה הכל, כל כך אמין.
והעטלף?
הוא רכב במהירות 140 מייל לשעה לאחר שעזב אותי. אלא מה? מהר מאוד הוא התעייף ונאלץ לעצור ולהתאושש במשך זמן רב. מרגע זה ואילך המסע נהיה סיוט עבורו. הגוף נתפס באיזורים שונים והוא היה תשוש ומותש עד הסוף. אמנם סיים את המסלול, אבל צחוק הגורל שסיים כמעט באותו זמן כמוני. ממש כמו משל הצב והארנב
כל הכבוד מסלול ארוך
כל הכבוד. מה הוא GO CRUISE ?
כמובן שזה יוצא היקפי, היקפי ועוד נשאר לך עודף.
תחת הסעיף- פרקטולוג או כירופרקט?
לדעתי, במאמץ כזה חייבת להיות הכי ישרה וזקופה האפשרית עם הויסטרום. במרחקים כאלו.
אין דברים כאלו, בגדר חלום
ממש כל הכבוד לך, מוסיף צבע וכבוד. נהנתי מאוד.
עם האנגרי בירד האדום..
ארה"ב קוראת לי מיום ליום יותר ויותר. חלום, לא מאמין שאצליח… שווה לנסות.
קצת מדגדג לי לעשות אחד כזה, אבל אני חושבת שאחכה לאביב הבא…
לשואל על Go Cruise:
http://www.2wheelride.com/throttle_pro.html
זהו רכיב מכני (מנוף) שמחזיק את המצערת ע"י חיכוך. 10 שניות להתקין. שימוש קל מאוד.
מותר לעשות הפסקות – אין שום בעיה, אבל יש לזכור שמנוחה ארוכה לא טובה מכיוון שהגוף מתקרר ונתפס. עדיף לרכוב ברצף.
עדיף להיות כמה שפחות שעות על הכביש. הגוף מתעייף, ועדיף לנוח במיטה בבית.
לגבי המרחק – 1000 מייל זה המינימום, מומלץ לרכוב לפחות עוד 50 מייל. יש לזכור ששעון המיילים של האופנוע איננו מדויק כלל וכלל. כמו כן מה שקובע זה מרחק גוגל מפות, לא שעון האופנוע.
אני רכבתי 1090 מייל בגלל שיקולי מסלול.
הילה – חכי לקיץ, האביב ממש קר פה. אני אשמח לארגן פה טיול דוגרי בשנה הבאה – ברצינות. תביאי גם את דואק ואריק ושאר החבר'ה.. 🙂
אתמול רכבתי 400 מייל (650 ק"מ) ב-9 שעות לכיוון צפון מסצוסטס ואני חושש שהתקלקלתי.. הכל נראה לי פתאום קצר…
בעיה! 🙂
כל הכבוד ליוזמתך!יישר כוח!!
באלו צמיגים אתה מצוייד? כמה הם עולים שם אצלך? כל כמה זמן- (בחודשים ולא בקילומטראז') אתה מחליף צמיגים כשאתה טוחן אותם ככה?
אני רוכב כרגע על צמיגי מישלין אנקי 2. צמיגי דו"ש טובים מאוד. הקודמים (מהמפעל, ברידג' סטון טרייל ווינג) היו בסדר
החלפת צמיג אחורי ב-7500 מייל, ובימים אלה מחליף את הקדמי ב-9500 מייל. אלה נתונים ממוצעים ומקובלים ממה שבדקתי עם רוכבי וי-סטרום בארה"ב (פורום סטרומטרופר).
עלות צמיג בודד: 130 דולר כולל משלוח. הרכבה: 70 דולר לצמיג.
כלומר זוג צמיגים ב-400 דולר. לא זול, אבל אני מחליף פעם בשנה, ועם צמיגים לעולם לא משחקים (גם לא עם בלמים ורפידות).
לא צריך לקרוא לי מר… אני מרגיש זקן 🙂
כתבה נהדרת שמשקפת את ההנאה שבהישג. אכן אתגר. כל הכבוד יובל, הייתי מתה גם….