fbpx

מחירון אופנועים מוטו - גרסה דיגטלית

voge מוטו24 רביעי מתחת לתפריט
פאנטיק קוביה 3 מתחת לתפריט
דוקאטי מתחת לתפריט – אמצע 2
זונטס מתחת לשורת לוגו – אמצע 1
מטרו באנר שמאל הכי עליון
cristalino קובית צד xi
עופר אבניר קוביה שמאל
לרט
מוטוטאץ דקר
אישימוטו באנר קוביה שמאל
מידלנד שחורי 140 על 70
תמוז
לרט
אודי דגן 140 על 70
voge מוטו24 באנר
HJC
סטפן
מחירון אופנועים – קוביה שמאל תחתון
MV קוביה

מוטו פוגש | טובי פרייס – המאלט המעופף

מוטו פוגש | טובי פרייס – המאלט המעופף

תמי גורלי | צילום: Rally Zone, KTM

מתוך מגזין מוטו, גיליון 400, יוני 2021, לקריאה דיגיטלית כאן.

זו הייתה שעת בוקר מוקדמת עבורי. עבורו בצד השני של העולם זו הייתה שעת אחה"צ. טובי פרייס, הרוכב של קבוצת KTM בראלי מאז 2015, נמצא בביתו, לבוש בבגדים הכל כך מזוהים של היצרן האוסטרי, כובע על הראש, שיער מבצבץ על עורפו והיד חבושה. מאחוריו מדפים, כמה תמונות, ציורים מאוהדים, ומספר פריטי ממורביליה המוקדשים לו. הוא שמח, חברותי ודי משועשע מזה שהצליל הראשון שהשמעתי באותו הבוקר היה "בוקר טוב, טובי" וכשאני מתנצלת שעוד לא ממש התעוררתי הוא מספר שלא היה מתנגד לשנ"צ. "אני רק מתעוררת, עם הקפה" אני מראה לו, והוא מרים את הפחית, כמו שכל הרוכבים והספורטאים בחסות משקה אנרגיה יודעים לבצע בשלמות, "נהדר! אני עם הרד בול", הוא משיב וזורק לאוויר ישר "מנסה לשמור על עצמי טעון"…

הראיון מתקיים שבועיים אחרי הניתוח בכתף שעבר פרייס בעקבות ההתרסקות בדקאר בסטייג' התשיעי והחלום לניצחון שלישי במרוץ הקשה בעולם מתנפץ. פרייס ו-KTM קיוו לחזור לדוכן המנצחים בעונת 2021 אחרי מדליית ארד 'בלבד' במרוץ ב-2020, אבל דברים התנהלו קצת אחרת ממה שקיוו והחגיגה היחידה של הרוכב הייתה במדיה החברתית כשחלק עם עוקביו שזהו השבר ה-30 בקריירה. הדקאר של עונת 2021 החל נהדר, עם נצחונות בסטייג' הראשון והשלישי. בסטייג' השמיני רכב עם צמיג שתיקן באמצעות אזיקונים ודבק, אבל יום למחרת קרתה התאונה.

זהו שבר מספר 30?
"שבר מספר 33, אני נשמע כמו רוכב אופנועים ממוצע. עשינו דברים מדהימים עד היום אבל זה לא היה פשוט או קל. שברתי גם עצם קטנה ביד ימין, אבל כרגע זה מרגיש כבר די טוב מאחר וכבר עבר זמן מה מאז התאונה והתנועה ביד כבר חוזרת, אני רק צריך לתת לכתף זמן להחלים ואהיה מוכן לצאת לדרך בעוד כחודשיים.
שברתי את עצם הבריח, את החלק שנמצא על קצה החיבור, עשיתי גם נזק לחיבור, השתילו לי רצועות כדי להחזיק את העצם במקום ובנו מחדש את הכתף. אני שמח שאני עדיין במצב טוב, רק מחכה לאוקיי מהרופאים לצאת חזרה על האופנוע".

קשה לדמיין אותך בהסגר במלון
"מכל הסיטואציה, השהות בהסגר הייתה הגרועה ביותר. הכאב, הסבל של לרכוב בדקאר – זה היה כמעט קל יותר מאשר 14 ימים נעול בקופסה קטנה ושלוש ארוחות ביום. אומנם דילגתי על בית המלון, אבל עשיתי את ההסגר בבית חולים נעול בחדר. האחיות היו מגיעות לחדר לתת לי תרופות לטשטש את הכאבים אבל היו בחליפות מכף רגל ועד ראש על פי כל חוקי הקורונה והיו צריכות להתארגן 20 דקות כדי לתת לי שלושה או ארבעה כדורים, מוודאות שבלעתי ואז יוצאות מהחדר וזורקות את כל לבוש המגן לפח. הכל מרגיש די מטורף לחיות כך, אבל עדיין יכולתי לנסוע בעולם ולא חליתי טפו טפו טפו, אבל זה קשה".

קרוס-קאנטרי רייסינג, זה תמיד היה החלום?
"כשהתחלתי לרכוב בגיל צעיר הייתי יותר בעניין של מרוצי המסלול, כמו מרוצי עפר, המטרה הראשונית הייתה מרוצי כביש אבל כפי שאפשר לראות אני די גדול, גבוה ומבוסס פיזית ואני לא בנוי כרוכב מוטוGP.
הייתי צריך עוד 100 כוחות סוס כדי שהאופנוע יסחוב אותי כמו שהוא סוחב רוכבים כמו ג'ק מילר או קייסי סטונר. הם כמו רוכבי סוסים על האופנועים הללו. עשיתי את המעבר למוטוקרוס ולסופרקרוס אבל לא היה לי מזל ונפצעתי הרבה. ב-2009 צעד נוסף לקח אותי לאנדורו, רציתי להיות אלוף. לא הצלחתי בזה אבל ניצחתי הרבה באוסטרליה. באותה התקופה הציגו בפניי את מרוצי המדבר והרגשתי ישר בבית. אולי הייתי צריך להתחיל מזה אבל כל ההרפתקאות ומסלול חיי הובילו אותי לכאן.
ההזדמנות הראשונה שלי להשתתף בראלי הגיעה ב-2004, ממש נהניתי, היו כל כך הרבה יותר אתגרים במרוץ. אתגרים לעצמי, למכונה, הרפתקאות במדינות שחוצים, במקומות שרואים. זה די מדהים, האהבה החלה שם. השלב הבא בקריירה היה להיות על הפודיום בראלי דקאר.
בניסיון הראשון הייתי כבר מכור, הדרך הייתה מלאת מהמורות, אך כשמסתכלים על התמונה הגדולה היה די כיף".

להתחרות בדקאר, ובכלל במרוצי ראלי, צריך תכונות אופי מאוד מסוימות, כמו רץ מרתון
"מסובך להסביר לאנשים כיצד המרוץ הזה מתנהל. הוא מצריך עמידות, כושר גופני לאורך זמן, זה שונה לחלוטין ממה שדורש ענף המוטוקרוס. אם למשל אני אקפוץ על אופנוע מוטוקרוס אחרי 20 דקות אני ארגיש כבר גמור, ממוטט ואשכב על הגב מנסה להסדיר נשימה. זו פעילות ספורטיבית אינטנסיבית עם דופק גבוה שמושך אל המקסימום ואל הקצה. המרוץ נמשך עבורם רק 30 דקות אבל עבורי, מרוץ זה לעלות על אופנוע ולצאת לרכוב 10 או 12 שעות. דפוס החשיבה מרגיש אולי כאילו זה קל ופשוט – זה לא.
בשביל להתחרות אני מתאמן גם במוטוקרוס, אופני הרים ומתאמן בחדר כושר רק כדי לבנות את כושר הקרדיו, כדי שיהיה כזה לאורך זמן ולא רק באינטנסיביות וכוח מתפרץ. ככה אני יכול להתחמם לתוך יום המרוצים עד לפיק בשלב שבו צריך לדחוף חזק כדי לבצע את המהלכים הנכונים, כאשר לקראת סוף היום זה נרגע. מבחינה מנטלית צריך להיות אדם בקטע אחר, כדי לומר שאתה הולך להתעלל בעצמך במשך 12 ימים במהלך שבועיים, רכוב על אופנוע בין 10 ל-12 שעות ביום. כל מי שתגיד לו את זה מסתכל במבט מוזר, תוהה אם יש לך משהו בין האוזניים ובטוח שמה שקורה אצלך בראש מופרע לחלוטין".

על מה אתה חושב כל הזמן הזה?
"בשעות הבוקר אני תוהה לפעמים מה קורה עם המשפחה שלי ועם החברים. תוהה מה יביא היום, האם יש לי מספיק אוכל, האם יש לי מספיק שתייה, אבל ברגע שמתחילים את המקצה עצמו הכל מתעמעם. אין מחשבות. רק ריכוז במה שעומד בפניך באותו היום. חושבים על ספר הדרך ומחברים את הכל ביחד בראש כדי שהכל יסתדר וכדי לעשות עבודה מושלמת עד כמה שאפשר, למרות שאנחנו לא מושלמים כל הזמן, אנחנו גם הולכים לאיבוד ויש לנו הרפתקאות קטנות שאנחנו לא מצפים להן. אחרי שהמקטע נגמר ואנחנו עושים את דרכנו למקום המנוחה אפשר לחזור לחשוב ואז כל מה שאני רוצה, בעצם אני יותר רוצה להגיע ליעד כדי לאכול ולשתות. מה שעובר בראש באותם רגעים זה סיכום היום, מה אפשר היה לעשות טוב יותר, מה אני יכול להביא למקצה של מחר כדי להשתפר ודברים כאלו. זהו יום ארוך שבו אני חושב המון – אבל זה בעיקר על רכיבה, על תזונה והידרציה (מיום) ועל האנשים שקרובים אליי כשאני אי שם באמצע המדבר של סעודיה רוכב על אופנוע השטח שלי, לא מאמין עדיין שזה מה שאני עושה בתור עיסוק וחי חיים נהדרים כמו שאני חי".

"בגיל ארבע, כשרק התחלתי להתחרות, לא יכולתי לשער שזאת תהיה העבודה שלי, כשאני מגיע הביתה מהנסיעות אני יושב בסלון ומרגיש כאילו שבתי מהסערה. חזרתי ממקומות שלא יכולתי לדמיין שהייתי בהם – אם זה סעודיה, מרוקו, פורטוגל, ספרד, ולפעמים אני מרגיש כאילו לרגע ולא הבנתי או הערכתי מהיכן הרגע חזרתי. אבל כשיש לי יום לנוח אני יושב שם על הספה בבית, אני מסתכל לאחור ונושם את הכל פנימה".

בעולם שלך אין כל כך הרבה מרוצים, אז איך נראית בכלל השנה שלך, כמה ימים אתה בעצם מתחרה?
"יש לנו בדרך כלל חמישה מרוצים של אליפויות עולם שאנחנו משתתפים בהן, אלו מרוצי הכנה מבחינתנו, כדי לנסות להיות מוכנים למרוץ הגדול – שזה ראלי הדקאר שהוא הרציני שבהם ויש לו את הכי הרבה יוקרה, זה שאנחנו כולנו רוצים ומתפללים להשתתף בו.
למרות שזה נשמע כאילו יש לנו עונה די שקטה, בניגוד לאליפויות המוטוקרוס או הסופרקרוס להם יש 16 או 17 סבבים, או כמו המוטוGP שנוסעים ללא הפסקה מסביב לעולם, אבל אנחנו סופר עסוקים ותמיד מנסים לפתח את האופנוע – ואילולא נגיף הקורונה הייתי נמצא בבית מקסימום שבוע, שבוע וחצי ואז חוזר למטוס ונוסע לאירוע, מבחן או אימון כדי לשפר את האופנוע ולהשתפר בעצמי. KTM בנו תכנית כדי לנסות לעזור לנו להיות מוכנים למרוצים האלו ורד בול שומרים עלינו מכוילים כדי להשאיר אותנו בכושר שיא ובריאים. כשמקבלים תמיכה מחברות גדולות אז צריכים לוודא שגם עושים את זה נכון".

אני מצטערת שאני מחייכת, אבל השנה זה לא בדיוק הלך כמו שרצית
"אה, גם אני עדיין מחייך".

אתה יודע בכלל מה קרה?
"אני עדיין לא יודע באמת מה קרה בהתרסקות, אני לא יודע במה פגעתי. היה לי זעזוע מוח די חזק, אני לא זוכר את ריקי בראבק או את סם עוצרים ומנסים לעזור לי בצידי המסלול. מסתבר שחזרתי וטיפסתי על האופנוע ורכבתי עליו אפילו שלושה-ארבעה קילומטרים. אני ממש לא זוכר שעשיתי את זה, אני אפילו לא זוכר את הפגיעה בקרקע. מצד אחד זה די טוב כי זה לא גורם לפחד וזה לא משהו שאני צריך להתגבר עליו, אבל יש שם ריק ולכן אני לא יודע על מה אני צריך לעבוד או מה אני צריך לתקן. האם זאת הייתה טעות שלי או אם זה היה המתלים שהיו לא בסדר באותו יום. אני לא בטוח וזה קצת מתסכל – וזה יותר מתסכל שזה לא הסתדר עבורי העונה. כמו בכל ענף ספורט – יש רק מנצח אחד, אז זה לא הסתדר לעוד רבים נוספים, אבל זה שלא הגעתי לקו הסיום ואכזבתי את נותני החסות שלי, זה די כואב לי – בעיקר שכנראה היה לנו סיכוי די טוב לניצחון שלישי. היה לי כבר את טעם הניצחון בפה, אבל כנראה שזה לא היה אמור להיות. היו לי הרבה מכשולים בשבוע הראשון: הצמיג וזה שאיבדתי את רגלית הבלם האחורי, אלו הם דברים קטנים שמצטרפים לתמונה גדולה. זה יכול היה להיות נחמד להוסיף את התואר 'אלוף' דווקא בגלל כל הקשיים עליהם התגברנו. הדבר הגרוע הוא שאנחנו צריכים לחכות עכשיו עוד 12 חודשים – כי אין עוד שלוש או ארבע פעמים בשנה אירוע גדול וחשוב כזה שבו אפשר לעשות את הקאמבק. בעולם הזה אתה טוב כמו שהיית במרוץ האחרון, והמרוץ האחרון לא השתלם עבורנו. עם זאת – אנחנו שמחים, אנחנו בריאים, נתקן את עצמנו, נבריא ונהיה להוטים ומוכנים לקראת עונת 2022".

עבור פרייס זו יחסית פציעה קלה. אמנם כואבת בגלל ההפסד של הדקאר, אך קלה בהשוואה למה שעבר עוד לפני שהחל את שלב הדקאר. פרייס התחרה בתקופה ההיא היכן שרק היה יכול, הוא השתתף במרוץ ה-AMA Hare and Hound National Championship. בסבב הרביעי של עונת 2013, כשפרייס הוא האלוף המכהן, הוא מתרסק אך קם, מרים את האופנוע וחוזר לרכוב, אבל מהר מאוד מגלה שהוא לא מסוגל. כאשר צוות העזרה הראשונה מגיע למקום הוא מספיק לספר להם לפני שהוא מתעלף שכואב לו הצוואר, הגב והאגודל. השיקום היה מסובך, כלכלית ופיזית, "אני בר מזל שיש לי יכולת תנועה מלאה, כי הייתי אמור להיות גמור מהצוואר מטה", אמר פרייס כשעוד שכב בבית החולים, "הם המומים שאני עדיין יכול לזוז", הוסיף לגבי תגובת הרופאים. השיקום אז ארך כמעט שנה. עונת 2017 הייתה עוד עונה אבודה ברובה עבור האוסטרלי, אמנם זו לא הייתה פציעה מסובכת כמו זו ב-2013 והוא 'רק' שבר את השוק במהלך מרוץ דקאר, אך פרייס נאלץ לוותר על רוב המרוצים בעונה.

השתקמת חזרה אחרי 2013 ו-2017, איך עושים את זה?
"להתחרות על אופנוע זה כל מה שאני מכיר. זה הדבר היחיד שאני טוב בו, אז אני צריך להישאר עם זה ולרוץ הלאה. אני נהנה לרכוב על אופנועים, אני נהנה מהחופש – כשאני שורד את היום ולא חוזר פצוע. אין תחושה טובה יותר מלרכוב על אופנוע – מצערת פתוחה באמצע המדבר, בכל המקומות המרוחקים והמבודדים בעולם. הפן השני זה ש-KTM הם כמו משפחה עבורי, אני מסתדר איתם מצוין ואני אוהב אותם בגלל כל מה שהם עושים, כל העבודה הקשה שהם משקיעים כדי להפוך את כל החלומות שלי למציאות. זה נהדר להיות חלק מקבוצה ששואפת להיות מקדימה, ולצערנו בשנתיים האחרונות לא הצלחנו לעשות זאת, אבל אנחנו יודעים שזה שם ואנחנו יודעים שיש לנו את המתכון הנכון, זה לא פשוט להיות מושלמים לאורך 12 ימים. היו לנו כמה ימים עם הרבה מזל, אבל זה לא מספיק כדי לצלוח ולנצח את הדקאר – אבל אני אוהב אתגרים".

פיט ביירר, ראש מחלקת המרוצים של KTM, נראה כבן אדם שלא כדאי לאכזב
"ללא ספק, פיט הוא אגדה בפני עצמו ב-KTM, אבל הוא גם הבוס ואתה אף פעם לא רוצה לאכזב את הבוס שלך, כשמשהו כזה קורה אתה מרגיש כאילו אתה רוצה גם להיכנס למחבוא ולהסתתר כאילו אתה בצרות, אבל פיט לא מוסיף אקסטרה לחץ ואומר דברים כמו "אתה חייב להביא את התוצאה הזו", "אתה חייב להיות מקדימה". הוא יודע ומבין את הספורט, את הסכנה. הוא יודע שפציעות יכולות לקרות וזה נהדר לראות אותו מעורב כל כך בספורט, למשל הפרויקט שלו של KTM ב-MotoGP, פרויקט ענק להיות מעורב בו. אני זוכר שכשהייתי בקטגוריה הקטנה, כולם אמרו ש-KTM  לא יצליחו לעולם להיות חזקים במרוצי הסופרקרוס והנה עכשיו הם שולטים בענף, מביאים תוצאות נהדרות ונראה שהם מנסים לעשות בדיוק אותו הדבר עם קצת שינויים בתפקידים בענף המוטוGP. אבל חזרה לפיט, אין ספק שאני רוצה להרשים את הבוס ולוודא שהוא נשאר שמח".

הקולגות שלך אומרים עליך דברים יפים מאוד. שמעתי שאמרו עליך שאתה פשוט פותח מצערת עד הסוף ויוצא לדרך, מישהו אחר אמר עליך שנראה כאילו תחת האופנוע שלך אין מהמורות
הוא מחייך בצניעות, זורק שזה נחמד לשמוע, ומזיז את היד, זה מושך את השיחה למשהו אחר לחלוטין כשאני שואלת אותו על הצלקת שראיתי בתמונות. "הצלקת הגדולה היא ביד ימין, היד שבה נפצעה גם הכתף, והיא משורש כף היד עד המרפק, זה כתוצאה מפציעה ב-2003, העונה האחרונה בג'וניורס. תסמונת היד הכרונית, זה כמו 'ארם פאמפ' רק פי 30 גרוע יותר, זה קוטע את זרימת הדם ואם הייתי מחכה משהו כמו 15 עד 20 שעות יתכן שהיו נאלצים לקטוע לי את היד מתחת למרפק. זה היה תהליך ארוך, מסובך וכואב לעבור, וכעת בימים אלו אני רק מוסיף עוד ועוד צלקות לגוף. הסלוגן של KTM זה Ready to Race ואני מנסה לחזור לאופנוע הכי מהר, כדי שאהיה מוכן להתחרות. אין תחושה דומה לרכיבה, אנחנו לוקחים סיכון, באזורים נידחים, מסלולים קשים, וזה לא שאנחנו היינו במסלולים האלה בעבר או שאנחנו יודעים מה עומד בפנינו, אנחנו לא מקבלים רכיבת הכנה או מבחנים מקדימים באזורים האלו, אנחנו נכנסים למרוץ בעיניים קשורות וללא הכנה באזור ומצפים מאיתנו לרכוב במלוא הגז, בספורט בסיכון גבוה. אם מסיימים סטייג' אין תחושה דומה לזה, אם מנצחים את הסטייג' מה טוב ואם לוקחים את כל הקופה זה הדובדבן שבקצפת".

אתה עדיין סובל מארם פאמפ?
"כאשר אני מזיז את היד השריר זז בכל מיני כיוונים, זה נראה משונה ומבהיל אנשים, אבל היד שלי עדיין עובדת כמו שצריך ואני עדיין יכול לרכוב על האופנוע – אז זה בסדר".

אז היד עובדת, אבל איך מרגיש ה… ישבן?
"את מתכוונת לצד האחורי?" הוא עונה בחיוך ממזרי כשקולט שחיפשתי את המילה הנאותה למילה תחת, אחוריים ועוד.

"אחרי יום רכיבה אנחנו קוראים לזה ישבן קוף כי התחת אדום, אלו ימים ארוכים מאוד. פחות או יותר באמצע המרוץ הצד האחורי מתחיל די לכאוב, בשבוע השני זה נעשה קל יותר, אבל הגוף כבר מתעייף. אנחנו מנסים לפתור את הבעיה בדרכים שונות כמו הוספת ריפוד על המושב כדי שיהיה לנו קצת יותר נוח ותהיה כרית רכה אבל עם הזמן גם המושב מתחיל לכאוב. אז פותרים את זה בלנסות לרכוב קצת בעמידה מידי פעם".

במרוץ הזה אתה צריך להיות מקגייוור, רוכב, מכונאי, נווט, משפצר – הכל…
"אנחנו מקבלים את ספר הניווט רבע שעה עד עשרים דקות לפני היציאה. לפעמים הם מאפשרים קצת יותר זמן אם זה ספר ניווט ארוך או שיש בו מספר שינויים. העניין הוא לקבל אותו בבוקר הקטע ואז לנסות 'לקטלג' את כל האינפורמציה וברגע שמתחילים לרכוב זה לא כאילו שנשארים רק רוכבים – הופכים גם לנווטים, מכונאים, ובמקרים מסוימים גם חובשים או רופאים. ישנם כל כך הרבה תפקידים שרוכב צריך לקחת על עצמו בענף הזה וזה חלק מהאתגר. ישנם הרבה כובעים שצריך לחבוש, צריך לתקוף כל יום מחדש באופן הכי טוב שאפשר. אם עוברים ליד רוכב שנפל, שמים את התחרות בצד ומנסים לעזור למי שנפצע, לפחות פעם או פעמיים במשך המרוץ צריך לעבוד לבד על האופנוע ללא עזרת המכונאים או הקבוצה, זה די מטורף.
אם נגיד לכל רוכב או נהג בכל ענף אחר בספורט המוטורי שעליהם לתקן לבד בלם שהם הרסו הם ינידו את ראש לשלילה, חלקם אפילו לא יודעים להחליף גלגל. התקרית עם הצמיג בסטייג' השמיני של המרוץ העניקה לי את הכינוי "מקגייוור המכונאי מהבוש" (*כינוי לאזורים היבשים והצחיחים באוסטרליה). במרוץ כזה צריך לגרום למשהו לעבוד כי זו האופציה היחידה העומדת בפני הרוכבים. אז מנסים כל דבר אפשרי – אם זה אזיקונים, דבק או חוטי מתכת, עושים הכל בשביל להחיות מחדש חלק שבור".

אתה חובש? עשית קורס עזרה ראשונה?
"אנחנו חייבים כי אנחנו די מרוחקים מקבלת עזרה ראשונה, שלא כמו בכל ענפי הספורט המוטורי האחרים, שם אם מתרחשת התרסקות תוך 30 שניות נמצאת העזרה במקום, עבורנו זה יכול לקחת גם 10-15 דקות עד שמישהו יהיה קרוב אלינו. אנחנו מעמידים את עצמנו בסכנה, זה שם עלינו את האחריות, האחריות היא לא רק שלי ובשבילי אלא גם על הרוכבים שמסביבי – כי במידה והם בסכנה כדאי שיהיה לי את הידע כדי לעשות את הדבר הנכון ולסייע הכי טוב שניתן".

אחרי עזרה למישהו, איך מניחים את זה בצד? איך ממשיכים לדחוף ולהסתכן?
"זה חלק מהאתגר וקשה מאוד לשים את זה בצד אם זאת תאונה קטנה או משהו חמור יותר. בעונה הקודמת כאשר קרתה התאונה לפאולו גונסלבס (*בה נהרג הרוכב הפורטוגלי), אני הייתי הראשון שהגיע אליו ונותרו לי עוד 90 קילומטרים להמשיך לרכוב כדי לסיים את היום, אני באמת לא זוכר את החלק האחרון. הייתי בעולם אחר, ברשימות הניווט הייתי ממוקם עדיין במקום בו התרחשה התאונה. רכבתי אחרי הרכבים שסגרו עליי בגלל העיכוב של השעה וחצי. הכל מאוד מעורפל ואפשר לומר שאפילו שמתי את עצמי בסכנה, כי אני לא זוכר בכלל שהגעתי לקו הסיום. יכולתי לרכוב מעבר לצוק או לפגוע במשהו. לצערנו זה חלק מהספורט ואיכשהו צריך מבחינה מנטלית לחסום את זה. אנחנו יודעים שאנחנו לוקחים חלק בספורט מסוכן וצריך לשים את זה בצד ולדחוף קדימה. לפעמים לאנשים מבחוץ זה נשמע רדוד ואולי אפילו קר ונוקשה, אבל אם לא מתנהלים באופן הזה אי אפשר להוציא מעצמך את המיטב. אנחנו מנסים לתת כבוד לכל מי שמתרסק, לכן לא רכבנו יום אחרי התאונה של פאולו, זה קשה. לקח לי חודשיים-שלושה אחרי האירוע הזה להרגיש שוב כמו עצמי. תהיתי לא מעט מדוע אנחנו שמים עצמנו בתוך הסיוט הזה, בתוך כל הכאב, ולא רק את עצמנו – גם את המשפחה והחברים שצופים מהצד. אבל יש משהו באופנוע, במהירות, שמושך וסוחף אותי חזרה. זהו סם חוקי ומאוד ממכר".

ישנה הרבה יותר פתיחות לגבי עזרה מנטלית בענף, אבל אתם בדקאר נראים לי יותר טיפוסים 'מאצ'ואיסטים'
"אחרי התקרית בעונה הקודמת הייתי חייב לדבר עם חברים, לא הלכתי לאיש מקצוע אלא לחברים שחיזקו אותי והזכירו לי את הסיבה והמטרה למה שאני עושה מגיל צעיר. הם גם אמרו שאם הראש שלי כבר לא שם, אם הוא לא במקום הנכון, אז אני צריך לשקול לפרוש, כי אם אני לא מסוגל להתרכז במטרה ובמה שעליי לעשות באותו היום אז אני עלול לסכן את עצמי אפילו יותר מבדרך כלל. ישנם רוכבים המקבלים עזרה מנטלית כדי למצוא את הכוח ולחזק את הביטחון. הפן המנטלי, כמו בכל ענפי הספורט, מקבל היום יותר חשיבות, אבל עבורי באופן אישי, אני מעדיף להתרכז בזה פחות. אני בחור רגוע ונינוח באופן טבעי ואני מודע לסכנה אליה נכנסתי, אז אם אני מסיים את היום – זה יום טוב. אם אני פצוע אז נעבור את הגשר כאשר נגיע אליו. קיבלתי והשלמתי עם הפן הזה של הספורט. איבדתי כבר מספר חברים לענף הזה ולפעמים אני מודה שזה גורם לי לבחון את העניין מחדש, אבל כל מה שנותר לי לחשוב זה שהם שומרים עליי כעת, להמשיך ולדחוף קדימה ולגרום להם להיות גאים על כל ההישגים וההצלחה".

פרייס לא פעם מדבר על משפחתו ועד כמה הוא קרוב להוריו. הוא היה אח צעיר לאמנדה, או מיני כפי שכינו אותה בבית, שסבלה מניוון שרירים ועיוורון ומתה ב-2011 כתוצאה משטף דם במוח, כאשר פרייס היה בן 23. מיני השפיעה עליו אולי יותר מכל אדם אחר, פרייס דאג לה ושימש לה לדבריו כרגליים ועיניים, השהות במחיצתה גרמה לו להבין שאין לו דקה לבזבז.

האם יש לך נקיפות מצפון על מה שאתה עושה לאמא שלך פאולין?
"אני בטוח שאני גורם למתח ולחץ גם עבור ג'ון ועבור פאולין, ההורים שלי, קיצרתי כבר את החיים שלהם בכמה שנים בגלל חשש ודאגה. אנחנו באמצע שום מקום וקשה לקבל אינפורמציה ולעיתים הם צריכים להמתין אפילו שש שעות לשמוע מה באמת קורה במרוץ. אמא יודעת שאני אוהב את מה שאני עושה, אמנם היא לא תמיד תומכת במאת האחוזים בעיסוק אבל היא יודעת שזה עושה אותי מאושר. ההורים מעולם לא ביקשו להאט אותי או ביקשו שאפסיק, אבל הלחץ נמצא שם כשאני בדרך למטוס לעוד מרוץ ולכן אני עושה את המקסימום כדי לחזור בחתיכה אחת".

יש לכם לחצן SOS, היית רוצה יותר מזה כדי להתקשר?
"הלוואי ויכולנו לסחוב איתנו על האופנוע מישהו שהוא חובש או רופא, אבל ככה לא נהיה קרובים אפילו לפודיום בסיום… לצערנו זה חלק מהספורט והיה נחמד אם היה שם מישהו קרוב, זה פשוט בלתי אפשרי. אנחנו מודעים לסכנה – אבל בהתחשב ברוח המרוץ והקילומטרים שאנחנו גומעים, עדיין נעשית עבודה נהדרת בכך שיש מישהו שמסייע תוך 15 דקות למישהו פצוע או סובל מכאבים. זו משימה לא פשוטה. אין בי שום ביקורת, אבל בטוח שהייתי רוצה כפתור שממנו פשוט נפתח מישהו שיכול לעזור מיידית. אשמח להמציא משהו כזה…
יש לנו רדיו כחלק מהמערכת המותקנת על אופנוע, אנחנו יכולים ללחוץ על כפתור SOS כדי לבקש עזרה ועם כפתור כחול אנחנו יכולים לשלוח שיחה למשרדים בצרפת וזה כדי לתקשר במידה ויש משהו שאינו לחוץ. אבל בדרך כלל כשכבר מגיעים לשלב של ללחוץ על כפתור אנחנו נמצאים במצב פאניקה וזקוקים לעזרה בהולה. יש לנו גם טלפון לוויני כדי שנוכל להתקשר אם יש בעיה רפואית או עם האופנוע כשאנחנו זקוקים לעזרה, זה רק לשיחות קשות".

לקראת דקאר 2021 עודכנו חוקי המרוץ. אחרי שבמרוץ 2020 נהרגו שני רוכבים, רוכבי האופנועים ונהגי הטרקטורונים חויבו בלבישת אפודים מתנפחים. ספרי הניווט הפכו דיגיטליים כדי למנוע דפדוף במהלך הרכיבה ולמרות שהרוכבים קיבלו אותם כל בוקר זמן קצר יחסית לפני היציאה לשטח, הם כללו אזהרות לפני אזורים קשים.

אצל הרוכבים הוגבלו מספר הצמיגים האחוריים לשישה בלבד ונאסרה החלפת צמיגים בין חברי הקבוצה. כמו כן כדי להשוות בין רוכבים עם אמצעים לאלו עם פחות נאסר הטיפול באופנועים במהלך עצירות המנוחה.

נראה שהם מנסים להאט אתכם עם כל הרגולציות החדשות. מה אתה חושב על כל רגולציות האלה?
"כמו בכל ענף אנחנו מנסים ליצור מכונה מהירה, קלה במשקל וקלה יותר לנהיגה או רכיבה. בעבר היו אופנועים של 660 ו-990 סמ"ק שיכלו להגיע ל-200 קמ"ש אם זה היה כך היום, בטח היו הרבה יותר תקריות. זו התנהלות נכונה לדעתי להגביל את הנפח ל-450 סמ"ק אבל הטכנולוגיה ב-10, 15 שנים האחרונות מתקדמת מהר מאוד. האופנועים קלים יותר גם מבחינת המשקל וגם מבחינת השליטה והתפעול, אומנם לא אותם הספקים אבל עדיין מתנהלים מצוין ואפשר לתמרן אותם הרבה יותר טוב.
במובן מסוים אני יכול להבין קבלת ספרי ניווט בבוקר, זה מאפשר משחק שווה בין כל המשתתפים, גם אלו מקדימה וגם אלו שסיימו מאחור. הניסיון של חוק 'ששת הצמיגים' הוא לא כיוון טוב ללכת אליו מבחינתנו, זה קצת מסובך כי בשלב המרתון אנחנו לא יכולים להחליף את הצמיגים בין המתחרים השונים וזה אולי מה שעלה לי במרוץ השנה. השתמשתי באותו יום בכל המזל שהיה לי ואז התרסקתי ביום למחרת. אבל לאסור עלינו לעבוד על האופנוע בהפסקת התדלוק של 15 דקות? עם זה אני לא מסכים, כי במקום לעבוד על התקלה בהפסקה אנחנו נאלצים לעצור והשעון דופק. זה קרה לי, נשברה לי רגלית הבלם ובמקום לתקן אותה כדי לא לעצור, ניסיתי להתנהל מסביב לתקלה ולרכוב הכי טוב שאני יכול. איבוד בלם זה לא יותר בטוח, אני מבין מה שהם מנסים לעשות וישנם שינויים שעובדים מצויין, אבל במקרים מסוימים זה מרגיש קצת מפוספס וגם קצת לא הגיוני. ברור לי שבהנהלת המרוץ מנסים להאט אותו ולגרום למרוץ להיות יותר בטוח, אבל עם שישה צמיגים ל-12 ימים והקצב לא צנח אפילו קצת מרגע הזינוק. טכנולוגיית הצמיגים התפתחה מאוד ואנחנו מביאים הרבה ציוד רק כדי שנוכל להתחרות בקצב המהיר הזה וזה מטורף לדעתי שלא עומדות בפנינו כל האופציות. לא פשוט לפגוע בול כשמחליטים על חוקים. אפשר כמובן לתת לנו לרכוב על אופנועי 85 סמ"ק שתי פעימות, תהיה לנו מהירות של 80 קמ"ש אבל זה לא ירגיש כמו מרוץ…
אנחנו רוכבים המתחרים מלידה, רוצים להגיע אל קו הסיום ראשונים, לוקחים סיכונים גדולים כדי להיות שם – בסופו של יום אי אפשר לעשות את המרוץ הזה בטוח לחלוטין, לא נוכל לעטוף עצמנו בפצפצים או צמר גפן כדי להפסיק לשבור עצמות, אבל זה טוב לראות שהם עדיין מנסים לשפר את המצב עבורנו".

מה הטופ ספיד והמהירות הממוצעת שלך במהלך מרוץ?
"על קרקע קשה עם ה-KTM (ע"ע Rally 450) אנחנו עומדים בערך על 180-185 קמ"ש טופ ספיד ובחלק מהסטייג'ים של הדקאר היינו על ממוצע של כ-103 עד 110 קמ"ש. אם מחשבים ממוצע על מרחק של 500 קילומטרים אפשר להבין שאם מתרסקים במהירות הזו, לא משנה על מה נוחתים, זה הולך לכאוב. יש לנו עכשיו חליפות מתנפחות הקיימות במוטוGP כבר שנים, אבל בדקאר האלגוריתמים קצת יותר בעייתיים. כאשר רוכבים במדבר ישנן קפיצות, מהמורות והווסט המתנפח יכול לקרוא את זה כמכה והדבר הבא שמרגישים זה 'באנג!' המעיל מתנפח ללא כל התרסקות וזה נועל את הרוכב חזק. זה כבר קרה למספר רוכבים השנה. טוב שהטכנולוגיה כאן, אך היא עדיין אינה מושלמת – ועם זאת, עדיף שהווסט יתנפח כשלא צריך מאשר לא יתנפח כלל".

נראה גם שהמארגנים של הדקאר לא רוצים שכולם יסיימו את המרוץ
"זה נכון במאת האחוזים! ורק להגיד את זה בקול רם זה נשמע מטורף. בכל ענף ספורט אחר רוצים שכולם יחצו את קו הסיום. זה לא שהם מטמינים לנו מלכודות כדי להפיל אותנו, אבל הם מתכננים ימים סופר ארוכים, בנוסף לאלמנטים כמו מזג אוויר ורוחות חזקות אשר מקשים עוד יותר את המרוץ. זה מרגיש כאילו התכנון הוא להראות שזה המרוץ הקשה ביותר בעולם ולכן הם רוצים שרק 50% מהרוכבים והנהגים יסיימו, כי ככה זה המרוץ האולטימטיבי ולא כולם אמורים לסיים, הם כאילו מעבירים אותנו דרך מכונת סחיטה, ובסוף השבועיים אם שורדים וחוצים את קו הסיום, אתם לא רוצים אפילו לראות את האופנוע בחודשיים הבאים. אבל אנחנו נמשכים לזה ורוצים תמיד לחזור".

היית רוצה שהמרוץ יחזור אל המסלול המקורי של הפריז דקאר?
"ממש אשמח אם יום אחד זה יקרה. אולי על שני גלגלים זה כבר יהיה קשה עבורי כי התוכנית היא להישאר עם המרוץ בסעודיה לפחות שלוש אם לא שמונה שנים נוספות כמו שאני שומע. הייתי שמח אם היינו יכולים לחזור אל המסלול האורגנלי של הפריז דקאר ולהרגיש כמו שזה הרגיש אז. מצחיק, אני רק מוסיף עוד ימים לימי המרוץ וגם כך היה קשה לסיים – אבל להרגיש את המרוץ מקורי יהיה נהדר.
מצפייה בסרטים ישנים של הרוכבים והאופנועים שהיו להם, זה לא קרוב אפילו בטכנולוגיה למה שיש לנו היום ובמחצית מהפעמים הרוכבים הלכו לאיבוד במדבר, שרדו ימים בגפם מבלי שימצאו אותם עד אשר הם בעצמם היו מוצאים ציוויליזציה. נחמד לראות את זה רק בסרטוני ההיסטוריה – כי אם יקחו לנו היום את ה-GPS ויחזירו אותנו לעידן ההוא, כל הצעירים, כולל אותי, נעלם במדבר…"

בן 33… עד מתי תמשיך? תעבור למכוניות?
"אני יודע שאני עדיין יכול לנצח שניים או שלושה מרוצים עם האופנוע, אני יודע שזה עדיין אפשרי. אבל אני יודע שבגיל 30 נותרו לי עוד חמש שנים טובות בי ואני יכול לדחוף עוד שלוש שנים נסבלות וזה יקח אותי עד גיל 40. אני לא אצליח  להשוות לשיא של סטפן פטרהנסל שניצח את הדקאר על דו-גלגלי… אבל אשמח לעבור בעתיד לארבעה גלגלים ואולי להוסיף את התואר הזה לקורות חיים שלי.
זה יהיה נחמד, כי אבי היה התחרה עם מכוניות כשעוד הייתי בחיתולים, הוא ויתר על הספורט כדי שאוכל אני להתחרות ולראות את פניו מאירים כשאני מתחרה. חוץ מעוד ניצחון דקאר אחד – לפחות, כמובן – אבל אם בעוד חמש שנים אוכל להגיד שהיו חמש שנים טובות ואוכל להוסיף עוד שתיים או שלוש אני אהיה ממש מרוצה, אבל אני לא יודע גם איך הגוף ירגיש עד אז. אז צריך לקחת שנה אחרי שנה ולהחליט בזמן הנכון, בתקווה שזה לא יהיה בקרוב. ארבעה גלגלים יהיו שינוי של הסביבה ואתגרים חדשים, אבל אנחנו צריכים לפחות עוד תואר אחד או שניים על דו-גלגלי לפני זה".

אי אפשר להתעלם ממראו החיצוני של פרייס, גם הוא אינו מתעלם. הוא מיתמר לגובה של 1.88 מטר ושוקל 95 ק"ג, במהלך מרוץ. לדקאר ב-2019 אלפינסטארס הכינו לו את ציוד המיגון עם משפט "אל תתעסקו עם הילד השמן" ("Don't mess with the Fat Kid") ופרייס לבש את זה בגאווה כשהוכתר אלוף בפעם השנייה.

באתר של הדאקר תארו אותך עם מבנה גוף של שחקן רוגבי
"אני מנסה לאכול בריא, זה לא שאני 24/7 אוכל ממתקים, סניקרס וג'אנק פוד. קריירת מרוצי הכביש שלי לא התחילה אפילו בגלל מבנה הגוף שלי ואני באמת בנוי כמו שחקן רוגבי, אולי בכלל הייתי צריך ללכת למשחק כדור שבו אני צריך לְתָקֶל ולהפיל את היריבים. ישנם חסרונות בגודל שלי, אבל באספקטים אחרים ישנם גם יתרונות – כמו למשל באזורי רכיבה בהם ממש צריך 'לנהל' את האופנוע, אני מסוגל לעשות זאת בקלות והוכחתי את זה גם השנה, כאשר נתקעתי בדיונות החול שלוש פעמים. אנשים לא הבינו כיצד אני זורק את האופנוע כאילו שזה 50 סמ"ק וזה בזכות הגודל שלי. אני מסוגל להרים את האופנוע מעל הכתף ולהמשיך הלאה. אולי זה מעכב אותי קצת בטופ ספיד, אבל אני יכול לכפר על זה באזורים אחרים בהם אני מסוגל לשמור על האופנוע תחתיי יציב. זה אמנם לא קרה השנה, כי אף אחד לא יכול להיכנס בסלע גדול ולשמור על האופנוע. ברור שזה לא תמיד לטובתי, תמיד הייתי ילד גדול – מאז גיל שש ושבע, זה מי שאני. נכון ששברתי יותר מ-30 עצמות עד היום אבל אני חזק מספיק כדי להתמודד עם מצבים בעייתיים ואני גם די שמח לחיות את החיים מבלי שאני מחויב מאוד לדיאטה סגפנית, אני נהנה מאוכל טוב וגם מאוכל רע".

והמאלט? 'האווירודינמיקה', כמו שאתה קורא לתסרוקת?
"זה מראה שונה, זה טוב. הכל אחר עם סמי (*סם סנדרלאנד) בן הקבוצה שלי שהיה לו תור למספרה ומשום מקום הוא אמר לי 'אשלם על התספורת שלך אם תעשה מאלט' ואני רגוע, זורם וגם כבר קצת מקריח, אז לא אכפת לי ואני חושב לעצמי שאני אגלח את זה אחרי שבוע, אבל זה הופך הסימן המסחרי שלי וכל מי שמזכיר את שמי מזכיר את זה שאני גם המאלט המעופף. אני אוהב ליהנות ולהביא שמחה וחיוך לאנשים בכך שאני עושה את מה שאני אוהב. אני בוגן מחוספס (*בוגן זה הכינוי המקביל ל'הילי בילי' או ה'וויט טראש' של האוסטרלים). אולי זה גורם לאנשים להתחבר אליי יותר, כי אני לא נראה כמו כולם, השיער ארוך ומבולגן. אנשים חושבים: רוכב מבוסס, גבוה, בגודל של בית, אז איך הוא לעזאזל עושה מה שהוא עושה? זה גורם לאנשים אולי לאיזו תקווה או מחשבה על כך שהם בדיוק כמוני ותוהים מדוע הם לא יכולים גם. זה נותן מוטיבציה ללכת אחרי החלומות כי אני לא נראה כמו ספורטאי-העל, עם שיער קצר ומסודר עם ג׳ל, אני רוכב אוסטרלי בוגן שאוהב לרכוב על אופנועים מהירים".

'הזהירו אותי' שאתה תהיה אחד הרוכבים הנחמדים ביותר שיצא לי לדבר איתם
"הרבה אנשים אומרים את זה ויש לזה משמעות רבה עבורי. אני פשוט מי שאני, יש לי מזל לעסוק במה שאני עושה ואני לא שונה מאף אדם שאני חולף על פניו ברחוב. רק כי אני רוכב על אופנוע, זה לא מעמיד אותי על צמרת העץ והופך אותי לטוב יותר. אני בר מזל לקבל את התמיכה ושאנשים מצטרפים למסע שלי".

מי אתה חושב צריך לשחק אותך בסרט?
"זה חייב להיות טרמינייטור, כי לא הצליחו לשבור אותי לגמרי ואני מלא מתכת וחלקים בכל מקום. אני לא חושב שאני נראה קשוח כמו הטרמינייטור".

בשלב הזה אפשרתי לפרייס לפרוש, אמרתי לו שירגיש חופשי להימנע לענות על שתי השאלות האחרונות מאחר ואולי אלו נושאים שהוא יעדיף להימנע מלדבר עליהם אבל פרייס לא יושב על הגדר.

הוא חבר טוב של לאיה סאנז, אגדת ספורט מוטורי, אישה שסיימה 11 מרוצי דקאר והייתה גם בת קבוצתו בעבר. לאיה וחברותיה קיבלו אזהרת מסע לפני ההגעה לסעודיה והמלצות ממה להימנע, כיצד להתלבש וכיצד להתנהג במדינה המארחת.

אתה חבר טוב של סאנז,
"לאיה נסיכה יוצאת מהכלל! שליטה, אלילה" הוא אומר עוד לפני שהגעתי לשאלה.

היא עושה הכל באצילות בעבודה קשה ונאלצה להתחרות במדינה שגם בשנים הקרובות לא יאשרו לה ללחוץ ידיים, היא צריכה ליווי, מזהירים אותה על הלבוש. לי לא נוח עם זה. מה אתה חושב?
"סעודיה אינה כמו מקומות אחרים בעולם וזה בטח היה קשה עבור לאיה להגיע למרוץ במדינה הזו. אנחנו צריכים לעקוב אחר הנושא ולשים על זה את תשומת הלב, אבל אני מוריד את הכובע בפני כל הנשים המשתלבות בתחום הזה ובסביבה הזו.
גבר אינו טוב יותר מאישה על אופנוע, לאיה הוכיחה את זה כשסיימה תשיעית את הדקאר. להיות ב-'טופ טן' זהו הישג ענק. באותה שנה (2015) היו 189 מתחרים על דו-גלגלי ועוד המון אנשים מאחורי הקלעים, סביר להניח שהיו 180 רוכבים חמוצים שהיא סימה לפניהם. אני לגמרי בעד, בעיניי לפעמים זה מדהים וכאשר אני עומד לפני לאיה, אני לא יודע מה לומר, מה שהיא עושה על האופנוע מדהים אותי מחדש כל פעם. לפעמים מה שהיא עושה מדרבן אותי לעבוד קשה, כי גם לי יש רגעים לא פשוטים ואני חושב על כך שלאיה מאחוריי והיא מתקרבת במהירות ובעוצמה ואני בטוח שאראה אותה בקו הסיום! היא זינקה ל-11 מרוצי דקאר וסיימה 11 מרוצים – רקורד מדהים יחסית לשלי. אז אני אומר לעצמי להפסיק להתלונן, לשנס מותניים כי עוד רגע היא תעקוף, אם אחטוף התמוטטות עצבים, אתיישב על הרצפה ואתלונן. היא אישה חזקה וזה מגניב שיש לנו אותה בספורט, כי זה מראה לכל העולם ולנשים בפרט שכל דבר אפשרי. אין ספק שזו סיטואציה לא נוחה ואפילו קשה עבורה להיות בסעודיה, אבל נראה שדברים קצת משתפרים שם, נשים מורשות לנהוג ונראה שהם מראים קצת יותר פתיחות בגבולות ויותר זרים יכולים להיכנס למדינה. זה נושא שאני אנסה להשמיע את קולי בו – אבל הקול היחיד, הבודד שלי, לא ישנה את דעת ההנהגה בסעודיה".

אבל אתה טובי פרייס וכל קול חשוב
"צודקת."

ישנה הרבה ביקורות על מה שמרוצים כמו הדקאר עושים לטבע
"נכון, אנחנו מנסים לשמור, אבל אנחנו רוכבים על אופנועים, נוהגים במכוניות, שורפים דלק ועושים את כל הדברים שאנשים מנסים להגן על הטבע מפניהם. אנחנו עושים את המיטב כדי לשמור על האזורים והמקומות שאנחנו מגיעים אליהם. אנחנו לא משאירים זבל ומלכלכים, אנחנו אמנם הורסים חלק מהאדמה, אבל אנחנו לא עוברים דרך אזורים מוגנים, אזורים היסטוריים ואנחנו עדיין מנסים להנות מהרכיבה, הסביבה והנוף. קשה להתעלם מהנושא ואנחנו מנסים לכבד ולשמור על המקומות שאנחנו עוברים בהם, אבל אין לנו רחפנים ואנחנו עדיין נמצאים על הקרקע, לא יכולים שלא לגעת ברצפה – בתקווה שאולי בעוד 30 או 40 שנה יהיו אופנועים מעופפים, נהיה הראשונים עליהם כי אנחנו אוהבים את הטבע. אני מסכים שיש קו רכיבה הורס, אבל יצא לי לא מעט לטייל בהרים, ביערות ושמורות טבע בהם אסור לאופנועים ואופניי הרים לרכוב, אין סוסים, רק הולכי רגל – וראיתי אזורים שלמים בהם הקרקע השתנתה רק מתנועת הצועדים, אז בסופו של דבר הכל נשטף והעולם ממשיך להסתובב. אנחנו מנסים לשמור על הטבע, אנחנו שורפים דלק – אבל לפחות אנחנו מביאים קצת הנאה לאלו שאוהבים את הספורט.
חיכיתי בכמיהה לטלפון שמציע לי לקחת חלק באליפות אקסטרים E (אליפות חשמלית חדשה) באחת המכוניות, אם היו מציעים, הייתי על המטוס הבא! הייתי חוצה את האוקיינוס בשחייה אם הייתי צריך, אבל הטלפון לא הגיע – אני עדיין מחכה. זה נחמד ומעניין לגלות את הענף הזה, החשמלי, זה העתיד והעתיד מגיע מהר, אני מקווה שגם נוכל להזיז את הספורט שלנו בכיוון הזה בעוד 20-30 שנה, אולי אפילו קודם. כאשר ייפתר נושא הסוללות, זה יקרה".

רגע לפני שאנחנו נפרדים סיפרתי לו ששמעתי על הרגע שבו שוטרים במרוקו כמעט ירו לעברו

"יש לי סיפורים משוגעים במהלך המרוצים עד היום, אבל הגרוע ביותר ללא ספק היה זה במרוקו. המקום שיש בו נופים נהדרים לרכוב בהם ומקומות נפלאים לבקר בהם, באופן מוזר ברגע שרק מזכירים את שם המקום, הבטן שלי מתהפכת ויש לי קלקול קיבה רק מלחשוב על זה. אני לא יכול לאכול שם אפילו לחמניה – אני ישר נעשה חולה, זה כל כך תמוה. קרו לי שם דברים כל כך מוזרים בתחום האוכל וזה די הפך את הרכיבה לפחות מהנה. חרבנתי לאורך כל המרוץ".

אני מודה לו על הזמן והוא בחיוך שובב משיב "נחמד לחשוף בפני עוד אנשים מה הוא הדקאר, זה לא רק שמש וקשת בענן, זה עינוי שאנחנו מביאים על עצמנו"…


פרייס והדקאר

2015 – מרוץ בכורה. מנצח סטייג' אחד מסיים שלישי סה"כ.
2016 – מנצח חמישה סטייג'ים ומנצח את הדקאר.
2017 – מנצח סטייג' אחד ומתרסק בהובלה בסטייג' הרביעי.
2018 – מנצח שני סטייג'ים ומסיים שלישי סה"כ.
2019 – מנצח סטייג' אחד ומנצח את המרוץ.
2020 – מנצח שני סטייג'ים ומסיים שלישי את המרוץ.
2021 – מנצח שני סטייג'ים ומתרסק בסטייג' התשיעי של המרוץ.

כל חדשות מגזין מוטו ישירות לסלולרי

גלריה

תגובות

עופר אבניר מגדל ימין
הונדה מגדל שמאל