פורמולה 1: הרגעים הגדולים של העונה – The F1 Girl

כתבה: ליהי ברוש The F1 Girl | צילום: יח"צ Formula 1

כשהמסך נופל על עונת הפורמולה של 2024, אי אפשר שלא לחשוב על כל הרגעים המדהימים שעשו אותה כל כך מיוחדת. עקיפות בלתי אפשריות, ניצחונות שבאו משום מקום, קרבות צמודים שנמשכו עד לפנייה האחרונה, והחלטות אסטרטגיות ששינו את המשחק – השנה הזו סיפקה הכל, והייתה לעונה הכי לא צפויה שיכולנו לבקש.

מקלארן שהצליחה סוף סוף לחזור לעניינים, פרארי שהוכיחה שהיא עדיין כאן, והופעות בלתי צפויות של קבוצות אנדרדוג הפכו את 2024 לעונה מלאה ברגעים שלא נשכח. קיבלנו עונה שסיפקה דרמה והברקה בכל מרוץ ומקצה דירוג, והזכירה לנו למה אליפות הפורמולה 1 היא פסגת הספורט המוטורי.

קיבלנו עונה שיש לה את הכוח לרתק אפילו את הצופה הכי מזדמן – בין אם אתה מעריץ מושבע שצופה בכל מקצה דירוג או בין אם אתה מישהו שיוצא לו מידי פעם לראות את המרוץ ביום ראשון, ממש ככה "על הדרך". העונה הייתה מלאה ברגעים מדהימים שוברי שיאים, כאלה שגרמו לי, באופן אישי, להרגיש שהבחירה בכמה רגעים בלבד היא משימה כמעט בלתי אפשרית. ובכל זאת – תרשו לי לחיות דרככם מחדש, רק לכמה דקות, את הרגעים הגדולים שהפכו את העונה הזו לכל כך היסטורית עבורי.

הפריצה הגדולה והקאמבק

אחד הרגעים הכי בלתי נשכחים הגיע במרוץ בערב הסעודית, המרוץ השני של העונה. קרלוס סיינז, נהגה של פרארי, לא חש בטוב והושבת במפתיע עקב דלקת התוספתן – מכה רצינית לקבוצה, אבל גם הזדמנות חד-פעמית לאוליבר ברמן, כוכב האקדמיה של פרארי בן ה־18 ונהג הפורמולה 2, להיכנס לעניינים ולהרשים את כולם בבכורה שלו בפורמולה 1.

ברמן, עם כמעט אפס הכנה והרים של לחץ, הצליח להתעלות ולהפוך את ההופעה הראשונה שלו למשהו מיוחד. הוא זינק מהמקום ה־11 והגיע עד למקום השביעי, צבר נקודות יקרות וזכה בתואר הנהג המצטיין של המרוץ, לפי בחירת הקהל. הייתה לו נהיגה בטוחה ורגועה מצד אחד, אבל גם תחרותית ורעבה מצד שני – משהו שלא רואים הרבה אצל נהגים צעירים. ההישג שלו היה הטוב ביותר לנהג בבכורה מאז 2015, והוא נכנס לספרי ההיסטוריה כנהג הכי צעיר שהתחרה עבור פרארי אי פעם.

האנרגיה החיובית סביב פרארי המשיכה למרוץ הבא, באוסטרליה. רק 16 ימים אחרי ניתוח חירום, כולם חשבו שסיינז ייקח את הזמן להתאושש, אבל הוא הפתיע את כולם כשחזר למסלול לא סתם כדי להתחרות – אלא כדי לנצח. המרוץ האוסטרלי סיפק דרמה שלא נראתה זמן רב. הפרישה המפתיעה של אלוף העולם המכהן, מקס ורסטאפן, שסיימה רצף של 43 מרוצים שלו ללא פרישה, פתחה את הדלת לאקשן חסר מעצורים. בתוך כל הכאוס הזה, סיינז התעלה מעל הציפיות וניצח במרוץ כנגד כל הסיכויים, כשהתחבושות מהניתוח עדיין על גופו.

כשהוא עומד על הפודיום במקום הראשון, עם חברו לקבוצה שארל לקלר, לצדו במקום השני, סיינז החזיר את פרארי לראש הטבלה בסטייל. הוא הוכיח שהוא לא רק נהג מעולה וכל קבוצה שתחתים אותו תקבל לוחם אמיתי, אלא שהוא גם סמל לנחישות ולכוח רצון מטורף – אחד שיכול לחזור מאתגרים פיזיים כמעט בלתי אפשריים ולהגיע עד לפסגה.

זה היה רגע נדיר של גאווה בשביל הנהג הספרדי, ששבר את הדומיננטיות של רדבול בעונה הקודמת, שעכשיו – עם קצת יותר משבועיים שהפרידו בין שולחן הניתוחים למדרגה הכי גבוהה של הפודיום – הוא כתב לנו את אחד הפרקים הכי מעוררי השראה בהיסטוריה המודרנית של הפורמולה 1.

בין הופעת הבכורה חסרת הפחד של ברמן לניצחון ההירואי של סיינז, קיבלנו כבר בתחילת העונה תזכורת מושלמת לסיבה שבגללה אני כל כך אוהבת את הספורט הזה. האתגרים הבלתי צפויים, הקאמבקים המדהימים והרגעים שבהם הנהגים דוחפים את עצמם עד הקצה הם בדיוק מה שהופך את הספורט הזה למשהו מיוחד – כזה שמצליח לרגש שוב ושוב, ולא משנה כמה פעמים חשבנו שכבר ראינו הכל.

הניצחון הראשון של לנדו: תפנית בעלילה

זה לקח 110 מרוצים, אבל לנדו נוריס סוף סוף עשה את זה – הניצחון הראשון שלו בפורמולה 1 הגיע במיאמי, המרוץ השישי של העונה. אחרי שנים של פספוסים ולחץ אדיר, מקלארן הצליחה סוף סוף לסמן וי על אחת המטרות הכי חשובות שלה: להביא לנוריס את הניצחון הראשון שלו ולחזור בעצמה לראש הפודיום, לראשונה מאז מונזה 2021.

הזכייה הראשונה של לנדו נוריס הייתה רגע מרכזי בעונה, רגע שהביא שינוי בנוף התחרותי והביא איתו תקווה לעידן חדש של תחרותיות בעונה שהייתה עד אז בסימן של המשך הדומיננטיות של רדבול. מהנקודה הזו, מקלארן המשודרגת הייתה שווה ואף טובה יותר מהרדבול של מקס, ונוריס (שעלה למקום הרביעי) ביסס את עצמו כמועמד הרציני היחיד מול מקס לניצחון באליפות הנהגים ואת מקלארן למועמדת מרכזית באליפות היצרנים.

נוריס, שעד המרוץ הזה החזיק בשיא הלא נחשק כנהג עם הכי הרבה פודיומים ללא ניצחון, זינק למרוץ מהמקום החמישי והוא היה הנהג היחיד מבין שני הנהגים של מקלארן שנהג במכונית משודרגת לחלוטין. בזכות נהיגה מעולה, ניצל את מכונית הבטיחות כדי להשתלט על ההובלה, ומשם, הוא פשוט טס קדימה, כשהוא משאיר את מקס ורסטאפן, שלא הצליח להשיב מלחמה, מאחור.

זה לא רק הסיר מלנדו את המשקל של "הנהג עם הכי הרבה כמעטים", אלא גם סימן תחילתו של עידן חדש למקלארן. הקבוצה, שבעבר נראתה כמו זו שתמיד רודפת אחרי המובילות, הוכיחה שהיא יכולה להיות איתן בצמרת. וזה לא קרה במקרה – השינויים במחלקה הטכנית, בהובלת אנדראה סטלה בשנתיים האחרונות, סוף סוף נשאו פרי. מרוץ מיאמי היה הרגע בו כל החלקים התחברו והעבודה הקשה התחילה להשתלם.

בעיניי, המרוץ הזה היה הרבה יותר מסתם עוד ניצחון. זה היה הרגע שבו נוריס ומקלארן עברו מהסטטוס של "הכמעטים" להיות אחת הקבוצות המובילות על הגריד. זה היה רגע של שינוי, כזה שהראה שעם עבודה נכונה ואמונה בדרך, אפשר להפוך את הנרטיב. ברור שיש עוד אתגרים (בעיקר אופרטיבים) לעבור בדרך והרבה שאלות פתוחות, אבל מרוץ מיאמי הוכיח דבר אחד – מקלארן כאן כדי להילחם, ולנדו נוריס? הוא כבר לא רק הבטחה באוויר, אלא שם שצריך לקחת ברצינות.

הניצחונות הביתיים של לקלר

שארל לקלר התחיל את עונת 2024 עם המון ציפיות והרבה מאוד משקל על הכתפיים שלו. שני המרוצים הביתיים שלו – מונקו ומונזה – הפכו לרגעים שיגדירו לא רק את העונה, אלא גם את הקריירה שלו. זה לא היה רק עניין של לנצח על המסלול, אלא להתמודד עם העבר שלו, עם החלומות שלו, ועם מה שהוא מסמל עבור פרארי ועבור מונקו.

לקלר זינק פעמיים מהמקום הראשון ברחובות מונטה קרלו, אבל עד השנה, אף פעם לא הצליח להמיר את הפול פוזישן לניצחון. העונה, בפעם השלישית שלו בפול פוזישן במונקו, הוא סוף סוף הצליח. אחרי שנתיים של תקלות טכניות וטעויות אסטרטגיות שהרסו את חלומו, הוא שבר את "קללת מונקו" ולקח את הפרארי שלו כל הדרך לניצחון במרוץ האייקוני.

ממרוץ משעמם, שההתמקדות העיקרית בו הייתה בניהול צמיגים, קיבלנו לראשונה בהיסטוריה מרוץ בו 10 הראשונים סיימו בפוזיציה ממנה הם זינקו, אבל היה ברור שהרגע המשמעותי ביותר במרוץ הוא הניצחון ההיסטורי של לקלר. זו הייתה הפעם הראשונה שנהג מונגאסקי מנצח במרוץ הביתי שלו במסגרת הפורמולה 1, וסופו של רצף של 39 מרוצים ללא ניצחון עבור לקלר.

כאשר לקלר חצה את קו הסיום, הדמעות היו בלתי נמנעות. את הניצחון הזה הוא הקדיש לאביו המנוח, הרווה, שהכניס אותו לעולם המרוצים והאמין בו כל הדרך. סיפור קטן שהופך את זה לכל כך אישי: בשנת 2017, כשאביו היה בימיו האחרונים, שארל אמר לו שהוא חתם על חוזה בפורמולה 1, למרות שזה עדיין לא קרה. הוא רצה לתת לו רגע של גאווה. זמן קצר לאחר מכן, זה באמת קרה, אבל הרווה כבר לא היה בחיים. מאז לקלר שם לעצמו מטרה ברורה – לנצח את המרוץ הביתי שלו במונקו. השנה, הוא סוף סוף עשה את זה.

ואז הגיע מונזה. המסלול בו פרארי היא לא רק קבוצה, אלא דת. מונזה תמיד הייתה המגרש הביתי של פרארי, מקום בו ההיסטוריה, המסורת והציפיות של הקהל האדום מורגשות בכל פנייה. לקלר זינק מהמקום הרביעי והיה ברור שהדרך לניצחון לא תהיה קלה – ובעונה בה פרארי התקשתה להשוות את העקביות של מקלארן ורדבול, הניצחון שלו הגיע דרך שילוב מושלם של אסטרטגיה נועזת ונהיגה מופתית. פרארי הימרה על אסטרטגיה של עצירה אחת, ולקלר ביצע אותה בדיוק קפדני: הוא הדף אתגרים בלתי פוסקים משתי המקלארן, שהיו עם צמיגים חדשים יותר ועם אסטרטגיה אגרסיבית.

עבור נהג של פרארי, ניצחון במונזה הוא אחד הרגעים הכי גדולים שאפשר לחלום עליהם. מאז הניצחון האחרון של פרארי במסלול ב־2019, כל מרוץ במונזה היה מלווה בתחושת פספוס. השנה, לקלר שינה את זה. הוא לא רק ניצח, הוא שלח מסר ברור – פרארי עדיין כאן. זה היה רגע של תקווה, עבור הקבוצה שעובדת מסביב לשעון במראנלו, ובעבור האוהדים שהתחילו לאבד אמונה בדרך.

אבל 2024 הייתה שונה. עבור פרארי, זה לא היה רק ניצחון. זה היה רגע שענה על כל השאלות שנשאלו בעונות האחרונות – האם פרארי עדיין מסוגלת להתחרות בצמרת? האם הקסם עדיין שם? שארל לקלר לא רק השיב על השאלות הללו, הוא עשה זאת עם נהיגה מדוייקת ששידרה ביטחון, נחישות ויכולת. בעיניי, הניצחונות של לקלר במונקו ובמונזה היו יותר מסתם ניצחונות על המסלול, הם היו תזכורת לזה שפורמולה 1 היא יותר ממכוניות מהירות או אסטרטגיות מתוחכמות – היא גם הסיפורים האנושיים שמתחת לקסדה.

שניים רבים וראסל לוקח

המרוץ באוסטריה, שנערך במסלול הבית של רדבול, הפך לאחד הרגעים הכי מדוברים של העונה, והכל בגלל התקרית בין מקס ורסטאפן ללנדו נוריס – שניים מהשמות הכי חזקים במאבק על האליפות. ככל שהמרוץ התקדם, הקרב ביניהם על ההובלה רק התחמם, עד שהגיע לשיא הדרמטי שלו ממש לקראת סיום המרוץ.

שבע הקפות לסיום, בפנייה 3, נוריס ניסה לעקוף את ורסטאפן – ואז הגיעה ההתנגשות. שתי המכוניות נפגעו, נוריס נאלץ לפרוש מהמרוץ, בזמן שוורסטאפן הצליח להמשיך ולסיים חמישי. השופטים חקרו את האירוע והכריעו שוורסטאפן היה אשם ברובו והעניקו לו עונש של 10 שניות. בפועל? זה לא שינה הרבה, כי הפער מהמכונית שמאחוריו היה מספיק גדול כדי לשמור על המקום החמישי.

לתקרית בין השניים היו השלכות משמעותיות על תוצאות המרוץ. ג'ורג' ראסל, נהגה של מרצדס, הצליח לנצל את המצב לטובתו ותפס את ההובלה, מה שהביא לניצחון הראשון שלו בעונה. את הפודיום השלימו אוסקר פיאסטרי ממקלארן במקום השני וקרלוס סיינז מפרארי במקום השלישי.

עבור מרצדס, הניצחון של ראסל סימן סיום תקופה ארוכה ללא ניצחונות, שהחלה מאז הגרנד פרי של ברזיל ב־2022. הניצחון הזה לא רק החזיר את מרצדס לתודעה, אלא גם פתח את הדלת לעונה לא רעה בכלל בעבור הקבוצה.

אולם, המרוץ הזה ייזכר אצלי בעיקר בשל היריבות העולה בין נוריס לוורסטאפן, שנדמה כי עלתה מדרגה באוסטריה. ההתנגשות בין השניים, והשיח שהתפתח בעקבותיה – האם מקס היה צריך להיענש, או האם נוריס יכל לדחוף פחות – רק הדגישו שוב כמה פורמולה 1 הוא הרבה יותר מעוד ספורט מוטורי. זה עולם שלם של רגשות, אגו וקרבות שלא נגמרים גם אחרי שהמרוץ מסתיים.

הגרנד פרי של אוסטריה לא היה סתם עוד מרוץ. הוא היה תזכורת ליכולת של הפורמולה 1 להפתיע, לטלטל ולייצר היסטוריה. בתוך כל הכאוס, הטעויות וההחלטות, נבנה כאן סיפור גדול יותר – סיפור של יריבויות חדשות, של גבולות שנדחפים ושל עונה שמשאירה אותנו עם תחושה שאנחנו צופים באחת מהשנים המרגשות ביותר בהיסטוריה של הספורט ואי אפשר להוריד את העיניים מהמסך.

לואיס המילטון: הבית, הניצחון והקסם שלא נגמר

אחרי שנתיים בלי ניצחון, לואיס המילטון חזר לפסגה, ובמקום שלא יכול להיות יותר מתאים – מרוץ הבית שלו בסילברסטון. 945 ימים עברו מאז הניצחון האחרון שלו בערב הסעודית ב־2021, אבל זה היה שווה כל רגע. המילטון ניצח בפעם התשיעית במסלול האנגלי ושבר שיא עולמי – הכי הרבה ניצחונות על מסלול אחד.

זה ממש לא היה ניצחון קל. מקלארן, שהפכה למועמדת רצינית השנה, נראתה כמו הפייבוריטית הברורה במרוץ הגשום הזה. אבל טעות אסטרטגית אחת מצידם פתחה להמילטון דלת – והוא, כמו תמיד, ידע לנצל אותה.

המילטון, שזינק מהמקום הרביעי, הוכיח שוב למה הוא אחד מהגדולים ביותר. הוא קרא את המרוץ כמו ספר פתוח – ניצל מכונית בטיחות בתזמון מושלם, ביצע עקיפות קריטיות בדיוק מופתי, ושמר על ההובלה מול הלחץ הכבד של אוסקר פיאסטרי ממקלארן, שלא נתן לו מנוחה עד מאית השניה האחרונה.

אבל מעבר לניצחון המרשים, היה כאן גם רגע סמלי. זה היה מרוץ הבית האחרון של לואיס במדי מרצדס, אחרי 12 שנים של רגעים אייקונים, הצלחות אדירות ושש אליפויות עולם משותפות. סילברסטון הרגיש כמו הרבה יותר מסתם מרוץ – זו הייתה פרידה מרגשת, מלאת הכרת תודה, בין נהג לקבוצה, ובין נהג לקהל המקומי שתמך בו כל השנים.

סילברסטון היה כמו מתנת פרידה מושלמת למעריצים המקומיים. הקהל הבריטי, שהגיע בהמוניו, לא רק חגג את הניצחון של אחד מנהגי הבית, אלא גם את המורשת של לואיס – מישהו ששינה את הספורט, דמות שמצליחה לגעת באנשים, ולהיות השראה למיליונים.

הניצחון הזה היה הרבה יותר מרגע ספורטיבי. הוא היה פרק מכונן במסע של לואיס עם מרצדס, תזכורת לכישרון, לקסם ולחיבור הבלתי רגיל בין נהג לקבוצה שלו.

זה רגע שסימן את תחילת הסוף בפרק של מרצדס בשביל לואיס והיה תזכורת לכך שהמילטון הוא הרבה מעבר לנהג – הוא אגדה, סמל, דמות שכולם יכולים להעריץ ומישהו שממשיך לכתוב פרקים שנזכור לנצח. סילברסטון היה בדיוק כזה – פרק של מורשת, של השראה, ושל תזכורת שהקסם בלואיס המילטון עדיין קיים.

ניצחון מתוק, מתח מריר: הקרב הפנימי של מקלארן

מרוץ הונגריה ייזכר לא רק כאחד ההישגים הגדולים של מקלארן, עם ניצחון 1-2 מרשים, אלא גם כרגע שבו הקבוצה כמעט איבדה שליטה על הדינמיקה הפנימית שלה ומקלארן מצאו את עצמם לאורך המרוץ במסע שכנועים קורע לב.

ההונגרורינג, עם הפניות הצפופות והלחץ שהוא יוצר על הנהגים, היה המקום המושלם לקרב פנימי בין שני הכוכבים של מקלארן – נוריס ופיאסטרי. מרגע כיבוי האורות, שני הנהגים הפגינו ביצועים מרשימים ודחפו אחד את השני עד לקצה גבול היכולת.

נוריס, שזינק מהפול פוזישן, איבד את ההובלה לפיאסטרי כבר בהקפה הראשונה, אבל קריאה אסטרטגית של מקלארן העניקה לנוריס את היתרון, והורידה את פיאסטרי למקום השני. בשלבים האחרונים של המרוץ, מקלארן ביקשה מנוריס להחזיר את ההובלה לפיאסטרי כדי לשמור על הוגנות בין השניים – ומכאן הכל התחיל להסתבך.

אפשר היה ממש לשמוע את התסכול של נוריס בקולו דרך הקשר, וזה לא מפתיע. הוא נלחם על אליפות הנהגים, ודרישה כזו מהקבוצה בטח לא הייתה קלה לעיכול. מקלארן נאלצו לשכנע אותו שוב ושוב, עד שלבסוף, רק שתי הקפות לסיום, הוא השתכנע והחזיר את ההובלה לפיאסטרי. פיאסטרי חצה את קו הסיום ראשון וניצח את המרוץ – הניצחון הראשון שלו בקריירת הפורמולה 1.

מצד אחד, זה היה רגע ענק לפיאסטרי – קור רוח, נהיגה מושלמת והישג שייזכר. אבל מצד שני, היה קשה להתעלם מהצל שהטילה הדרמה סביב נוריס על הרגע הזה. השכנועים הבלתי פוסקים בקשר, ההיסוסים והביקורות שהגיעו מיד אחרי המרוץ חשפו את אחד האתגרים הכי גדולים של קבוצות צמרת: איך מנהלים שני נהגים רעבים להצלחה מבלי שהדברים יתפוצצו?

מרוץ הונגריה היה לא רק רגע של ניצחון עבור פיאסטרי, אלא גם מבחן רציני לנוריס ולמקלארן. הוא הזכיר לי עד כמה מורכבת הדינמיקה בתוך קבוצות פורמולה 1, במיוחד כששני נהגים מוכשרים וצעירים מתחרים על אותה מטרה – וכשאחד מהם נמצא בקרב על אליפות הנהגים.

מבחינתי, המרוץ הזה היה הרבה יותר מהישג על הנייר. הוא סימן את נקודת המפנה ביחסים בין נוריס לפיאסטרי, עם השלכות שאי אפשר להתעלם מהן לקראת העונה הבאה. מקלארן הוכיחה השנה שיש לה את המכונית הנכונה ואת הנהגים הנכונים כדי להילחם בצמרת. אבל כשהעונה החדשה תתחיל והניקוד יתאפס, המבחן האמיתי שלה יהיה לא רק בביצועים על המסלול, אלא גם בדרך שבה היא תנהל את הדינמיקה הפנימית בקבוצה.

עם שני נהגים כל כך מוכשרים ושאפתניים, הקבוצה תצטרך למצוא את הדרך ללכת על הקו הדק שבין טיפוח תחרות פנימית בריאה לבין שמירה על הרמוניה קבוצתית – משימה קריטית אם הם רוצים למנף את ההישגים של העונה הזו להצלחה מתמשכת, משימה שלא הולכת להיות קלה.

הכוכבים הנולדים של הגריד

כשחושבים על עונת 2024, קשה להתעלם מכל הדרמה. אבל בעיניי, אחד הסיפורים הכי יפים של השנה היה עלייתם של שלושה טירונים שהפכו את העונה הזו לבלתי נשכחת: אוליבר ברמן, פרנקו קולפינטו וליאם לוסון.

הנהגים האלה לא נועדו להיות הכוכבים של העונה הזו. וכל אחד מהם תפס כיסא בנסיבות בלתי צפויות, אבל ההקפצות שלהם למשמרת סיפקו לנו רגעי שיא שקשה לשכוח, והסיפורים שלהם לא היו רק הערות שוליים בעונה – הם הגדירו אותה.

את ליאם פגשנו לראשונה בעונה שעברה, כשדניאל ריקרדו – שנקרא להחליף את ניק דה וריס – נפצע ועבר ניתוח ביד. העונה, הוא נכנס לנעליו שוב, הפעם כש־RB החליטו להיפרד בשל חוסר שביעות רצון מריקרדו הוותיק.

לוסון נכנס לתא הנהג כמו טורף רעב, נחוש להוכיח את מקומו בגריד. בתחילת הדרך היו לו כמה הברקות, אפילו נקודות, אבל ככל שהעונה התקדמה, הקסם קצת דעך. ועדיין, לוסון הוכיח שהוא לא כאן רק במקרה, ואחרי שרדבול נפרדו מסרג'יו פרז, ליאם ינהג לצד מקס ורסטאפן בעונה הבאה.

ואז יש לנו את אוליבר ברמן. כבר מהמרוץ הראשון שלו בפרארי, כשנקרא להחליף את קרלוס סיינז בערב הסעודית, הוא הראה בגרות וביצועים של נהג ותיק. לסיים שביעי בניקוד, בהופעת בכורה? זה הישג שאומר הרבה. ברמן היה כל כך מרשים שהוא כבר הבטיח מושב בקבוצת האס לעונה הבאה, ומשם הדרך לפרארי נראית ברורה. ההופעה שלו העונה הייתה הצהרה חד משמעית – ברמן שייך לגריד, והוא הולך להישאר פה עוד הרבה זמן.

אם הבכורה של ברמן הייתה צפויה (בכל זאת הוא הנהג החלופי של פרארי), אז זו של פרנקו קולפינטו הייתה ההפך המוחלט והגיעה משום מקום – ואם הייתם שואלים אותי בתחילת השנה מי זה, סביר להניח שגם אני לא הייתי יודעת לענות.

אבל אז וויליאמס החליטו להמר עליו בסינגפור כשהם נפרדו יפה לשלום מלוגן סרג'נט (שלא הוכיח את עצמו), ומהרגע הראשון הוא פשוט התפוצץ על המסלול. עם עקיפות מדהימות ונהיגה חסרת פחד, קולפינטו הראה בדיוק מה כישרון צעיר יכול לעשות כשהוא מקבל הזדמנות.

פרנקו הגיע לגריד עם הילה של כוכב, אבל הילד עם הכריזמה שלא מביישת כוכב הוליוודי הופך לחיה רעה כשהוא מתיישב בכיסא הנהג. הדרך שבה הוא חלף על פני מספר מכוניות בדיוק קליני, הייתה מבין רגעי השיא של העונה כולה. זה לא משנה אם מדובר בלואיס המילטון או לאנס סטרול – פרנקו בא להילחם!

לא הכל ורוד, ונכון שבמרוצים האחרונים, החוסר בניסיון החל לבוא לידי ביטוי, אבל לא מדובר פה במזל של מתחילים ואם יש נהג צעיר שצריך לשים עליו עין לשנים הקרובות – זה פרנקו! כי עם תכנית אימונים נכונה – יש מצב שאנחנו מסתכלים על הסנה הבא.

שלושת הטירונים האלו – לוסון, ברמן וקולפינטו – הזכירו לנו עד כמה כישרון צעיר יכול לשנות את הדינמיקה של העונה. הם לא רק הוסיפו רעננות ל־2024, אלא גם הדגישו את הצורך של הקבוצות לפקוח עין על הדור הבא של הכישרונות. אם למדנו משהו מהם השנה, זה שעם הזדמנות נכונה, כוכבים חדשים יכולים להיוולד ברגע אחד – ואני כבר מחכה לראות מי יהיה הכוכב הנולד של העונה הבאה, עונה בה 5 נהגים יתפסו כיסא באופן רשמי בפעם הראשונה.

המאסטרקלאס של ורסטאפן בברזיל

אין הרבה נהגים על הגריד שאפשר להגיד עליהם שהם כמעט לא טועים, אבל מקס ורסטאפן הוא לגמרי אחד כזה. הוא אמנם שנוי במחלוקת, אבל הוא ממשיך להזכיר לנו בכל מרוץ מחדש למה הוא אלוף העולם היחיד של עידן המכונית הנוכחית, ובברזיל? הוא נתן הופעה שלא נשכח עוד הרבה זמן…

ורסטאפן זינק מהמקום ה־17 על הגריד בברזיל, בתנאים רטובים ומאתגרים במיוחד, ועם כל הקושי הצליח להפוך את הסיטואציה לניצחון ענק. לראות אותו שולט במסלול הרטוב היה כמו לצפות במנצח תזמורת שמנהל את כל הכלים בתיאום מושלם. זה היה מאסטרקלאס ברמה הכי גבוהה שיש – לא רק במונחים של מהירות, אלא גם של קור רוח, אסטרטגיה, ותכנון מדויק.

המרוץ עצמו היה מלא דרמות, עם מכוניות בטיחות, דגל אדום וכל מה שביניהם, אבל ורסטאפן ידע לקחת כל הזדמנות לטובתו. הוא ידע מתי לתקוף, מתי להיזהר, ואיך לבצע עקיפות מדהימות שהובילו אותו כל הדרך מתחתית הטבלה אל הניצחון.

במהלך המרוץ הוא קבע 17 הקפות מהירות – נתון שממחיש עד כמה הוא היה בשליטה מוחלטת על הקצב והאסטרטגיה. הניצחון הזה, השמיני שלו העונה, לא רק הגדיל את הפער שלו באליפות הנהגים ל־62 נקודות מלנדו נוריס, אלא גם החזיר לו את הביטחון אחרי עשרה מרוצים ללא ניצחון – דבר נדיר מאוד עבורו. ברגע שהוא חצה את קו הסיום, היה אפשר לראות את תחושת ההקלה והשמחה של מישהו שיודע שהוא עשה משהו יוצא דופן.

כולם, החל מפרשנים ועד מעריצים, דיברו על הביצועים שלו בברזיל. יש שאמרו שזו אחת ההופעות הכי טובות בתנאי גשם בתולדות הפורמולה 1. בעיניי, זה היה יותר מזה – זו הייתה הצהרה על החוסן המנטלי שלו. ורסטאפן הראה שוב שהוא לא רק נהג מדויק עם יכולות בלתי רגילות – הוא פנומן, כזה שיודע להתעלות דווקא ברגעים שהכל הולך נגדו.

ועדיין, אי אפשר להתעלם מכמה שהוא יודע לנצל את החוקים לטובתו. ורסטאפן משחק על הגבול הדק, מנצל פרצות ברגולציה ומנהל את הנהיגה האגרסיבית שלו בקור רוח שלא נותן לשופטים סיבה להעניש אותו. הוא פשוט דוחף את יריביו למקסימום – ומעבר. יש מעט מאוד נהגים שיכולים להתמודד עם הלחץ הזה, וזה בדיוק מה שהופך אותו לכל כך בלתי ניתן לעצירה.

אולי זו הסיבה לכך שמרוץ אחד אחרי זה, בלאס וגאס, ורסטאפן הבטיח את אליפות הנהגים. עם מכונית שלא הייתה הדומיננטית ביותר העונה (לפחות לא לפי הסטנדרטים שלו) ועם "רק" 10 ניצחונות, הוא הראה שוב למה אין אף אחד (כרגע) שיותר טוב ממנו.

עד הדקה האחרונה

עונת 2024 הייתה לא פחות ממטורפת. בעיניי, זו הייתה אחת מהצמודות ומפתיעות שיצא לנו לראות בשנים האחרונות. מקלארן, פרארי ומרצדס הצליחו סוף סוף לערער את הדומיננטיות של רדבול, וביחד יצרו דינמיקה חדשה לחלוטין. בכל מרוץ היה משהו אחר – מהחלטות אסטרטגיות גאוניות שהפכו הכל ועד קרבות מטורפים שבאמת הוכרעו רק בהקפה האחרונה. חמש קבוצות שונות זכו בניצחונות ושבעה נהגים שונים טיפסו למקום הראשון, כל אחד לפחות פעמיים – הישג היסטורי שמוכיח עד כמה הכל היה פתוח ולא צפוי.

מקס ורסטאפן אמנם נשאר שם חזק במרכז המאבק, אבל התחרות השנה בהחלט הקשתה עליו הרבה יותר מאשר בעונות קודמות. זה הרגיש כאילו כל שבוע הוא פרק חדש בסדרה שאנחנו לא יודעים איך היא תיגמר. הפערים בניקוד שמרו על מתח עד הרגע האחרון, ובכל מרוץ היה משהו חדש שהשאיר אותנו לכסוס ציפורניים מול הטלוויזיה.

עבורי, עונת 2024 הייתה כל מה שאני אוהבת בפורמולה 1 – דרמות, הפתעות, ותחרות ברמה הכי גבוהה שיש. כל מרוץ היה כמו רכבת הרים, והעונה כולה הייתה תזכורת מרעננת למה הספורט הזה מצליח לשאוב אותי , שנה אחרי שנה.

העונה הייתה כל מה שאפשר לבקש מספורט מוטורי – דרמה אינסופית, קרבות צמודים שהדביקו אותי למסך, ורגעים שפשוט אי אפשר לשכוח. מקלארן סוף סוף חזרה לעניינים, פרארי החזירה לעצמה את הקסם ולנדו נוריס? הוא שבר את תקרת הזכוכית שלו עם ניצחון ראשון מתוק במיוחד. הקאמבק המטורף של סיינז, ההופעה המדהימה של ברמן בבכורה שלו וההפתעה שקוראים לה פרנקו קולפינטו – כל אלה הוסיפו צבע ורעננות לעונה שהרגישה כמו רכבת הרים מטורפת.

מבחינתי, זו הייתה עונה שהזכירה גם לאלה שצופים "על הדרך" למה הם אוהבים את הפורמולה, ולנו, המעריצים השרופים, למה נשארנו נאמנים לספורט הזה כל השנים. כל מרוץ היה פרק חדש, כל שבוע הביא איתו משהו אחר, וזה בדיוק מה שעושה את פורמולה 1 למה שהיא – בלתי צפויה, ממכרת, ומרגשת בכל פעם מחדש. אם יש משהו שאני לוקחת מהעונה הזו, זה שהתחרות חיה ובועטת, והעתיד של הפורמולה 1 נראה מבטיח מתמיד.

Photo Credit: Formula 1, Williams, LAT Images, DPPI, Getty Images, Red Bull Content Pool, Red Bull Media House, Scuderia Ferrari, Mercedes-Benz Grand Prix