מבחן דרכים: למברטה V125 Special – בונז׳ורנו!

כתב: איציק להב  | בחנו: עמית משיח, אריק רוזנבלום | צילום: אריק רוזנבלום

שורה תחתונה: אופי איטלקי שובב, נוסטלגיה מקומית וכרטיס כניסה מעוצב, קטן ומלא סטייל לעיר.

כשהציעו לי ממגזין מוטו לקחת את הלמברטה החדשה לסיבוב – חשבתי בהתחלה שמתבדחים איתי. באמא, אמרתי, מה לי, אופנוען הרוכב על אופנוע, ולעלות על קטנוע קטן עם מראה מכוער…????
בדמיוני ובזיכרוני עלתה התמונה של הלמברטה ההיא משנות השישים, שהייתה, בלשון המעטה, קטנוע בעל מראה לא שגרתי ופחות אהוב עליי.

הפעם הראשונה שבה חוויתי למברטה הייתה כשלמדתי בתיכון בשנות השבעים. זוכר אני היטב את המורה לערבית שלי בתיכון ברמת גן. כיוון שעברתי מרמת גן לבת ים והוא גר שם ולימד ברמת גן, הציע לקחת אותי כל בוקר לבית הספר. כל בוקר היה לוקח אותי על הלמברטה עם הסירה, כשאיני רכוב אלא יושב בתוכה, בדרך לבית הספר. לצערי, הייתי מאוד חלש בערבית, מקצוע שהוא לימד, וזה היה מביך מעט לנסוע עימו, אבל למברטה זה למברטה וטרמפ זה סבבה. נראה היה שאומנם הסיע אותי, אבל הבנתי שהוא הולך לתת לי ציון נכשל.

למזלי יום אחד, התנגש בנו איזה רכב. הלמברטה התעופפה באוויר איתו ואילו אני, בעודי יושב בסירה שהתנתקה, מתגלגל בכביש הראשי כמו נהג של רד בול שבנה מכונית מעופפת. הסירה נסעה בעודי יושב בה, ללא הלמברטה, ואני התגלגלתי עד שנעצרתי לתוך סבך קוצים בסמוך. כשהתאוששתי, ביקש ממני המורה לערבית שלא לספר לאיש על הפאדיחה התחבורתית שלו – בכל זאת, היה אחראי. כמובן שהסכמתי והוא בטובו נתן לי לבסוף ציון עובר בערבית, למרות שלא ידעתי אפילו מילה אחת שלא נקלטה לי. אני חושד שעשה זאת בשל התאונה עם ה… למברטה. אז כן, עזרה לי פעם הלמברטה הזו בחיים.

לכן, כשהוצעה לי רכיבת מבחן עליה, הייתי ברגשות מעורבים. עזוב, אמרתי לאריק חברי, תן למישהו אחר, אבל הוא התעקש: ״בוא, אתה תופתע לטובה…״ ואכן, כשהגעתי, בהתחלה לא ראיתי אותה. ״היא מול העיניים שלך״, אמר, ובאמת נגלתה אלי הלמברטה, בשחור עם לוגו אדום, מושב מרופד עם תפרים סטייל למבורגיני. היא חנתה בין שני קטנועים שחורים ולא בלטה לעין.

התיישבתי עליה, הכנסתי מפתח והתנעתי. הלמברטה נענתה מייד והחלה לגרגר את הגרגור הידוע והמוכר של קטנוע איטלקי. לחיצה אחת על הגז ויצאנו לדרך. הכלי אינו גדול, ולרוכב מלא גוף או גבוה יהיה קשה לשים את הרגליים על המקומות הייעודיים בקטנוע הזה. יחד עם כל זה שמדובר בכלי קטן, יש בו הרבה אלגנטיות, מה שנקרא אחלה פוזה – מהחרטום הקטן דמוי ראש הכריש, עם תאורת לד צנועה אך ברורה, ומחלקות הנסיעה שלה.

עליתי במתכוון על כמה במפרים והלמברטה מגהצת אותם בקלות תוך שהבולמים מתפקדים מצוין. נסעתי בתוך גבעתיים והסתובבתי, מבלי שאף אחד מהרוכבים סביבי אמר משהו. טוב, אמרתי, הגיעה השעה להפסקה, ועצרתי במסעדה איטלקית חביבה בשם Juno. ״היי״, אמרה המלצרית, ״איזה קטנוע יפפפה…….״ ומיד הצטרפו שני עוברי אורח שהביטו בעניין רב בקטנוע. ״מה זה, בנלי..??״ ניחש איזה שליח וולט גבוה עם שפם וקסדה שנראתה כחצי אבטיח. ״לא״, ענה לו ברנש אחד שעישן בעצבנות סיגריה קטנה, ״זו אפריליה, ראיתי אחת כזו באיטליה״. ״חברים״, הרגעתי, ״תודות על המחמאות, זו למברטה…. איטלקית וחדשה, שמאוד רוצה למצוא פה אנשים מגבעתיים״.

אישה אחת, שגררה עגלת קניות עמוסה לעייפה בירקות, עשתה תנועה באוויר של מה זה מעניין אותה והמשיכה לגרור את העגלה הלאה. שני צעירים שסיימו בית ספר הצטרפו לקבוצה שהקיפה את הכלי, וסקרו אותה בהתעניינות. ״אפשר סיבוב?״ שאל אחד, והשני חייך בקולו: ״תן סיבוב, אבאל׳ה״, והם התגלגלו בצחוק.

נכנסתי לבית הקפה הזה והזמנתי כריך איטלקי. הלמברטה עמדה לה בחוץ, בעוד חלק מהאנשים המשיכו לעמוד ולבהות בה בסקרנות. לפתע התקרב קשיש אחד שנראה כאילו עבר מזמן את גיל 100. ״היי״, פנה אליי בהתרגשות, ״סליחה שאני מפריע…. הייתה לי הרבה שנים למברטה….. הייתה אהובת ליבי….. אחרי שמכרתי אותה, המשכתי במשך חמישים שנה להחזיק את התמונה שלה בארנק……״ כשכולו רועד בהתרגשות, שלף הקשיש ביד רועדת ארנק בצבע חום, שנראה כאילו ייצרו אותו בתקופת העליה השנייה בנהלל, וביד לא יציבה שלף ממנו תמונה דהויה, שבמרכזה עמד ברנש רזה וחסון, במכנסיים קצרים ובחיוך ענק על למברטה גדולה, שנראתה מהדורה ראשונה.

בדמעה הושיט לי את התמונה. ״יש כאלה״, אמר, ״שמחזיקים בארנק תמונה של האישה או המאהבת, אני? תמיד הלכתי WITH הלמברטה״. קולו השתנק, תוך שהכניס בזהירות את התמונה בחזרה לארנקו ודידה משם לאט לדרכו מבלי להוסיף מילה.

לגמתי את הקפה ויכולתי לשמוע אותה שם על המדרכה: ״קח אותי מפה…. Russo״ התיישבתי, לא לפני שביקשתי מברנש אחד לצלם אותי עליה. ״צלם אחינו״, ביקשתי, ״אני הולך להחזיר את האיטלקייה היפהפייה הזו בחזרה למקומה…. שתהיה לי מזכרת…״ צילם בשמחה.

כשרכבתי הלאה משם, הרגשתי אותה, את הלמברטה. זה לא טור גיאומטרי, או הנדסי. זו לא טכנולוגיית חלל עם שסתומים מתכווננים, או אלקטרוניקה שמבצעת אקרובטיקה לרוכב ושומרת עליו שהגלגל לא יסתובב. אין בה מצלמה או חיישנים, או תאוצות מדהימות. ההפך. לעיתים אני מושך בגזייה והיא נענית רק אחרי השהייה קלה, נעה קדימה בזריזות. אבל אתם יודעים מה? יש ללמברטה הזו נשמה. בדיוק כמו שיש ליצור אנושי או בעל חיים.

העיצוב, ההקפדה על הפרטים, הנדסת האנוש ופשטות ההפעלה, הופכים אותה לידידותית לרוכב ובהחלט מהווים כרטיס כניסה מכובד לעולם הדו-גלגלי. כשרכבתי משם הלאה ברחובות הקטנים והצפופים של גבעתיים, יכולתי להרגיש את הנשמה שלה. נשמה שלא מצאתי בקטנועים הקוריאנים, הסינים ואפילו בחלק מהיפנים – כמו לב שפועם, ריגוש של נוסטלגיה משולבת בקידמה, רטרו המשולב בדיגיטל.

יש לה נשמה כזו שאתה מרגיש רק אחרי זמן מה, כשהסכימה להתיידד איתך. אחרי שעת רכיבה מרגישים את אותה נשמה, כמו נשימה שניה שמנשבת בעליזות. ציניקנים יקראו ללמברטה הזו סתם קטנוע, אולי הם צודקים אך המקלל יצא מברך – היא פשוטה, כלי איטלקי שובב וקסום, כיפי לנסיעות בתוך העיר או בין ערים קרובות, ותמיד יש בה ניחוח של איטליה. כזה עם המדרגות, הכיכרות, הפיאצות והריח הקסום של בצק שזה עתה נאפה, מעורבב עם אספרסו חזק שנלגם בכוסות קטנות ברומא.

אבל כל סיפור מתוק חייב להסתיים, אז רכבתי משם והחניתי אותה בפתח המוסך הקטן. ״היי, כבר אתה הולך…??״ יכולתי לשמוע אותה לוחשת לי, ״חכה רגע, באמא, רק הכרנו…..״ מצטער, עניתי לעצמי, תוך שאני מוודא שאף אחד לא שומע, שלא יאשפזוני חלילה. מצטער, אבל הסוס שלי קורא לי…..

עליתי על האופנוע שלי, הנעתי והפלגתי הלאה. במראה האחורית יכולתי עוד לראות אותה שם בחניה הקטנה, עומדת זקופה וגאה, כפי שצריכה, עם מורשת מפוארת כמו שלה, כאילו אומרת – אל תקרא לי טוסטוס, אל תקרא לי קטנוע…. אל תקרא לי ווספה. השם שלי הוא למברטה. לאאאאאא_מברטה. היי שלום, לחשתי, היי שלום יצור יפהפה שכמותך, מבטיח שניפגש עוד בצמתים, וכדי שתביני, אמרתי לה באיטלקית: Arrivederci, bella!

ולמבחן:
עם כל הכבוד לרומנטיקה (ויש כבוד), בסוף צריך גם לרכוב על הכלי הזה ביום-יום. הדור הנוכחי של מותג למברטה נשען אמנם על עיצוב והיסטוריה איטלקיים מפוארים, אך פועל כיום על בסיס שתי פלטפורמות ייצור שונות (מנועי קירור נוזל המיוצרים בתאילנד, ופלטפורמת קירור אוויר המיוצרת בסין בנפחי 125 ו-300 סמ״ק). דגם ה-V-125 שנחת אצלנו למבחן, תחת חסותו של היבואן החדש GetMoto, מייצג את האופציה העירונית, הנגישה והפשוטה יותר – וזה בדיוק הקסם שלו.

במבט ראשון, קשה שלא לחייך. הלמברטה הזו מציעה מראה רטרו מושלם ונטול מיגון רוח, כשקווי המתאר מזכירים מאוד את מקור ההשראה ההיסטורי. הכיתוב Lambretta מסוגנן לרוחב פנס הלד הקדמי, ומשתלב במעטפת פלסטית אטומה בגווני שחור מט. התוצאה נעימה לעין, אגרסיבית ומסקרנת כאחד. גימיק חמוד נוסף פוגש את הרוכב על צג התצוגה הדיגיטלי עם הנעת הכלי, שמברך אתכם ב-״בוקר טוב״, ״צהריים טובים״ או ״ערב טוב״ בהתאם לשעה ביום.

בצד הפרקטי, הרצפה של הלמברטה כמעט שטוחה לחלוטין – יתרון עצום ויעיל בהרבה בהשוואה לקטנועים בעלי מעברים מוגבהים. במבחן המציאות, בקבוקים שהונחו שם נשארו זקופים והדוקים לאורך כל הדרך. מתחת לכידון תמצאו וו תלייה יעיל לשקיות, ופתיחת הסוויץ׳ חושפת תא אחסון קדמי נוח לחפצים קטנים. עם זאת, מתחת למושב (הננעל אוטומטית עם הוצאת המפתח מהסוויץ׳) לא תמצאו מקום לקסדה מלאה גדולה וחבל; קסדת שלושת-רבעי (3/4) או תיק גב בינוני יכנסו שם ללא בעיה.
תנוחת הרכיבה מרווחת ומציעה מקום טוב לרגליים, אם כי המושב המדורג מעט קצר. באופן מפתיע, גם כשהרכבנו רוכב נוסף בוגר, הלמברטה הפתיעה לטובה הן מבחינת מרחב המחייה והן מבחינת כושר הסחיבה של המנוע. ידיות האחיזה (הגריפים) גדולות, עבות ונוחות להפליא לידיים. נקודת הביקורת היחידה בסביבת הנהג נוגעת למתגים: הסידור שלהם אמנם סטנדרטי, אך הם קרובים וצפופים מעט לאצבעות שמנמנות, מה שגרם לנו לצפצף בטעות במקום לאותת יותר מפעם אחת. ואם כבר הזכרנו איתות – הצליל המלווה את המאותתים פשוט אינו נעים לאוזן, אם כי היתרון הוא שאין שום סיכוי שתשכחו אותו פועל אחרי הפנייה.

על הכביש, המנוע מרגיש חי, זורם בחלקות ומושך ברציפות ובקלות עד למהירות של 100 קמ״ש. בזכות בסיס גלגלים גדול יחסית וצללית נמוכה וארוכה, הלמברטה נהנית מיציבות כיוונית מצוינת. ההיגוי זריז מאוד והממדים הצנועים מאפשרים השתחלות קלילה בפקקים עירוניים. עם זאת, יש לקחת בחשבון את המגבלה הפיזיקלית המוכרת של גלגלים קטני קוטר (12 אינץ׳), המייצרים נטייה של הגלגל הקדמי ״ליפול״ מעט פנימה בזמן פנייה הדוקה או תחת בלימה חריפה – מודעות ורגש מצד הרוכב פותרים את העניין בקלות.

מערכת הבלימה המשולבת (דיסק מלפנים ומאחור) עושה עבודה טובה מאוד ומספקת עוצמת עצירה בטוחה. הפתעה גדולה נרשמה בגזרת המתלים: למרות שמדובר במערך בסיסי וגלגלים קטנים, הלמברטה סופגת מהמורות ובורות במידה מפתיעה לטובה, ומייצרת חוויית נסיעה מאוזנת ונעימה גם כשהאספלט הופך גבשושי ושבור. היציבות הזו נשמרה גם כשהרהבנו עוז ויצאנו מהכרך הצפוף אל הכביש הבינעירוני בואך הסביבה הכפרית שמדרום לגוש דן. למרות המהירות המרבית הצנועה, הכלי הזה מצליח לבצע עקיפות משמאל כשצריך, ומתנהל ״כמו גדול״.

הלמברטה V-125 Special היא לא הכלי הכי טכנולוגי או מהיר על הכביש, אבל היא מציעה חבילה עירונית שובבה, קסומה, יפהפייה ומלאת אופי שמחזירה את החיוך לפנים. במחיר השקה מפתה של פחות מ-20,000 אלף שקלים, מדובר בכרטיס כניסה מעוצב, פרקטי ורווי נוסטלגיה לעולם הדו-גלגלי.