מחירון אופנועים מוטו - גרסה דיגטלית

מטרו ימין 4
ברקום
מונדיאל MENU
אינסטגרם
עופר אבניר קוביה שמאל
מטרו באנר שמאל הכי עליון
קונה אופנוע
הווסקוורנה באנר שמאל
לרט
פרפקט קוביה שמאל
תמוז
rok-straps רצועות קשירה 140
אישימוטו באנר קוביה שמאל
סטפן
לרט
ברקום שמאל
אגוסטה HM קוביה הכי עליון
HJC
מונדיאל קוביה
הארלי שמאל
מתלה לקסדה
מחירון אופנועים – קוביה שמאל תחתון

רק עם אופנוע – חלק ב'

רק עם אופנוע – חלק ב'

דורון וקנין

צילום: יצרן

שיעורי הנהיגה על פיאג'ו C היו חוויה מדהימה וכמובן שמהשיעור השלישי כבר התחלתי להציק לנדנד ולהתעניין מתי מגישים אותי לטסט? "אתה עוד לא מוכן" פטר אותי המורה, "תיקח עוד שיעור או שניים ונראה".
לאחר שישה שיעורים נוספים ניגשתי לטסט המיוחל לאחר שלא הצלחתי לעצום עין כל הלילה מתרגשות, בחילות, כאבי בטן ללא הפסקה ורעידות לא מוסברות.

הטסט שלי היה אחד המהירים והקצרים בתולדות משרד הרישוי מיום הקמתו ועד רגע כתיבת שורות אלו. מסלול השמיניות שלי שנראו לטסטר יותר כמו הכלאה בין כרוכית (שטרודל, @, ראבק! דברו עברית) לבין סצנת הסיום של אגם הברבורים. למיותר לציין שכלל לא יצאתי לכביש ונותרתי מבויש עם המורה במשרד הרישוי.
"אהה עזוב, אל תיקח ללב. זה טסטר מנייאק וקשוח, הוא אף פעם לא מעביר מישהו בפעם ראשונה" ניסה לנחם אותי המורה אך בתוך תוכי ידעתי שלאור רכיבת הביזיון שלי אפילו אימי לא הייתה מעבירה אותי באותו יום. כשסיימתי להצטער על מר גורלי וחוסר מזלי הייתי צריך להתמודד עם שני פרמטרים חשובים שנכנסו למשוואה:
א. פרמטר ראשון ומיידי איך הולכים מחר לבית הספר ומודיעים לחבר'ה שלא עברתי?
ב. פרמטר משני ומלחיץ לא פחות מאיפה לכל הרוחות מגייסים שוב כספים לשיעורים וטסט נוסף?

במהלך כתיבת שורות אלו חולפת בי מחשבה שתודה רבה לבורא עולם שלא היו בזמנו טלפונים סלולאריים וטלפון בזק היה בקו משותף עם השכנים ולך תשיג קו כשהפוסטמה מקומה שנייה מדברת שעות עם אימא שלה, מה שהעניק לי כמה שעות טובות של שקט לתכנון האסטרטגיה של "אני בכלל לא אשם שנכשלתי".
הטסט השני כבר היה סיפור אחר ומוצלח כשכבר למחרת הבחינה התהדרתי בנייר כחלחל עם לוגו משרד התחבורה והרשאה לרכוב על אופנים עם מנוע עזר. מעתה נפתח בפני עולם שלם של חופש ואפשרויות בלתי מוגבלות (בערך). הרומן שלי עם הדו"ג רק החל וחוויות רבות צפויות לי לעתיד לבוא אבל על כך בהמשך.

עולים על גלגלים
הכלי הראשון שרכבתי עליו לאחר קבלת הרישיון היה טילון בשם "זאקס"  שהיו לו פדלים ואני נשבע לכם שכשפעם נתקעתי בלי דלק דיוושתי עם הפדלים עד לתחנת הדלק הקרובה. לאחריו "שדרגתי" את עצמי לעגלה נוספת בשם "דרבי" ובין לבין רכבתי על האופנועים של החברים שביניהם נמנו הונדה ?"חצי" שחורה, הונדה צהובה, ג'ילרה כתומה, פאנטיק ואפילו כאסאל שזה גרסת מיני של עגלת האשפה הג'אווה המוכרת אך עם אותו ענן עשן פרטי מעלייך וריח של בתי הזיקוק על כל פיסת בד בבגדיך.

במהלך שירותי הצבאי הוצאתי רישיון נהיגה לדרגת אופנוע ללא הגבלה מה שמוכר היום כקטגוריה A על גבי הג'אווה המעשנת והריחנית. באותה תקופה למדתי בבית ספר לרכיבה מאוד גדול באזור מרכז הארץ שמנהלו היה בעיניי בזמנו "מאצ'ו" מקסים ומצחיק ממש "גבר גבר" שנורא "הפיל" אותי בזמנו בדרך בה דיבר ופנה לתלמידותיו שהגיעו להוציא רישיון לטוסטוס, רק כעבור מספר שנים הבנתי שלדרך דיבורו והתנהגותו קבע המחוקק במדינת ישראל עבירה פלילית ששמה הטרדה מינית.
אני מנצל הזדמנות זו על מנת להתנצל בפני חברותיי ללימוד הנהיגה על הגיחוכים המטופשים ,על המחשבה של חייל שהיה בטוח שהשמש זורחת לגברים מהתחת כל בוקר והכי חשוב אני מתנצל על שלא הייתה לי בזמנו את התובנה והאומץ להעמיד את מורה הנהיגה במקומו ולבקר אות על התנהגותו המבזה  .

לאחר שחרורי מצה"ל נסעתי לארה"ב שם רכבתי על מגוון כלים כגון המוטוגוצי קליפורניה וסוזוקי GS500. עצם הרכיבה בחוף המערבי שם גרתי הייתה חוויה מדהימה לאור הכבישים הרחבים והמתוחזקים היטב, תרבות הרכיבה ומעל לכל המודעות וההכרה הרבה שקיימת בקרב נוהגי המכוניות כלפי רוכבי האופנועים. לפני תום ביקורי בארה"ב עוד שקלתי לרכוש אופנוע ולהביא אותו לארץ "בייבוא מזוודות אישי" אך חוסר ניסיוני במהלך שכזה ואזהרות רבות שקיבלתי מהארץ על הנושא גרמו לי לרדת מהרעיון, וטוב מאוד שכך.

חוזרים לארץ
בחזרתי לארץ מארה"ב התקבלתי לעבודה ברשת חנויות גדולה שחיפשה איש אחזקה ובונה תפאורות לחלונות הראווה, קפצתי על המציאה כאשר גיליתי שהתפקיד כולל אופנוע צמוד. ביום בו התחלתי לעבוד התכווץ האופנוע הצמוד לווספה 150 סמ"ק מודל 85 ירוקה חאקי וחבוטה אך התאהבתי בה בכל ליבי וכל סופ"ש הייתי מפרק,מרכיב, משמן,מנקה, מותח, מכוון כל בורג וזיז בה.
למי מכם שלא יודעים הווספות של פעם נסעו על תערובת של שמן ודלק שהוכנו על ידי המתדלקים עצמם  ושיחס המהילה היו אחד מהסודות הכמוסים ביותר של כל תחנה ותחנה בארץ (לשם הקבלה לכו תנסו לשאול את אבו חסן מיפו איך הוא מכין את החומוס שלו).
הייתי מגיע לתחנת הדלק ושם עמד מיכל ובו התערובת כשממנו הזדקר מיכל שקוף נוסף שמדד את כמות הדלק שצרכתי. הווספות הישנות גם מאוד אהבו "מסיבות הפתעה" וכאשר יחס מהילת השמן היה נמוך מידי הבוכנה הייתה פשוט נתקעת במהלך עבודת המנוע והגלגל האחורי היה ננעל בחריקת צמיגים.
כן כן, גם לי זה קרה, שלוש פעמים ברציפות: הפעם הראשונה, בשביל הפעם הבאה, ופעם אחת יותר מידי. עוד באותו היום נשלחתי על ידי מעסיקיי לאחים וולקוביץ שהתמחו בבניית סירות לווספות, האחים היקרים אמרו שישתדלו שהסירה תהיה בגוון של הווספה אך "זה אף פעם לא יוצא אותו דבר" טרחו להזכיר לי.
כשהגעתי להרכיב את הסירה המוזמנת התפרקתי מצחוק מהגוון של הסירה, כל קשר בינה ובין חאקי היה דמיוני וללא קשר למציאות ואגב עד היום כל פעם שאני רואה מישהו מערבב אבוקדו עם מיונז אני נשבע שזה הצבע של הסירה שלי. חוויות עם הווספה היו לרוב במיוחד בסיבובים חדים ימינה עת הסירה הייתה מתרוממת באוויר והייתי רוכב כך לאורך עשרות מטרים.

בשנת 1991 בעקבות מלחמת המפרץ התפטרתי ממקום עבודתי והתחלתי לעסוק בתחום המכירות והשיווק בחברה קטנה וגם שם קיבלתי דו"ג צמוד רק שהפעם זה כבר היה אופנוע אמיתי בדמותו של סוזוקי DR350 יפיפה אבל… עם רגלית התנעה (קיק סטרטר). השם ירחם . מהר מאוד התייאשתי מדרך התנעת הכלי ופיתוח שרירי הרגליים ועברתי לנסוע בפחיות מסוגים שונים. אף פעם לא התאפקתי ותמיד כשהייתה לי הזדמנות השאלתי לנסיעה קצרה כל מיני קטנועים אופנועים ואפילו MP3 רק על מנת לחוש שוב את הרוח בפנים. נוהג במכונית אבל התשוקה לדו"ג עדין בפנים. מצב זה עמד להשתנות אך על כך בשבוע הבא.

רק עם אופנוע – חלק ראשון

9 תגובות ל רק עם אופנוע – חלק ב'

  1. שלום דורון היקר. אני שמח שהינך חולק עימנו את חוויות שנות השמונים. ולשנינו אותם זכרונות, כולל הכלים הדומים ברזומה, במהלך השנים. הבעייה הכספית שלי היתה אף היא חמורה אבל לא הגעתי למשרת חופף. כיום רוב הילדים לא שוטפים חדרי מדרגות בשביל תיק לבי"ס או נעלי ספורט רנגלר/ אדידס רום(עם שלושת הפסים)!!!במקום המגפר- שטוח הסוליה. ומקור לפלטפוס. יש משהו מאוד מאוד תמים ופחות חומרני- בשנים ההם. בתגובה למיס הילה בתורה הקודם ציינתי כי האיתות בוצע ע"י זרוע שמאל. לימודי הרכיבה שלי היו בשנת 1983, (גם אני בטסט שני, בשלב השמיניות. ולא ידעתי איפה להחביא את הבושה)- כי בביה"ס כבר היו: גראלי, וספה חצי, ההונדה-חצי וכיסא הבננה עם המשענת) אנחנו בני אותו גיל כמעט- 1967. וכיף כיף כיף להזכר. אציין עוד עובדה נוספת. שלדעתי קיימת אצל כל האופנוענים. גם אלו שנכשלו בטסט. או שהיה להם החלום. והיום הם במכונית: גרתי בקומה רביעית. ובכל פעם שהיו מגיעים לתחילת הרחוב- הפאנטיק אדום לבן (הילוכים- ולא האוטומט- שהגיע שנה לאחר מכן). הדרבי: היה בכתום 82 ואדום ב83- במו בסרט "בחינת בגרות" עם דן תורן. והקאסאל סופר בירוק זרחני: הייתי קם מהספה כנשוך נחש לחלון ומביט במרדף היומי (מדי שעה בערך) של שלושת הכלים השכונתיים. כיום, אין מצב שאני רואה קטנוע חונה או חולף- ולא "מצלם" אותו בעיניים. זה ג'וק שלא יחלוף לו מעולם.אצל כולנו. וסליחה קטנה- גם על ערסמובילים אני מציץ. בהצלחה. מאוד נהנתי לקרוא. והטסט שלי היה עם מוטובי (לא הקרוס 82) כלי שאפילו קטן מהפיאג'ו סי וצ'או. זעיר זעיר. ממש אעמ"ע. שבת שלום. ב ה צ ל ח ה ענקית. צח.

  2. כל סופ"ש תפתיע עם כתבה כזאת?
    כל הכבוד! אני מאוד מאוד נהנה לקרוא את מה שאתה כותב. המשך כך!

  3. אח יקר שלי,
    כל כתבה שלך הופכת להיות כמו סדרת מתח שכל פרק הופך להיות מעניין ומותח יותר.
    נ.ב
    אני חייב לציין שאת תקופת הווספה והסירה אני לא אשכח לעולם. איך אני ביד שבורה ממשחק כדורגל, יושב באותה סירה וצועק לאלוהים כשאתה מוביל אותי לבית החולים. אני לא יודע מה הייתה הסיבה לצעקותיי, השבר ביד או העובדה שהחלטת לעשות את הדרך לבית החולים כאשר הסירה שמחוברת לווספה תלויה באוויר מבלי שהיא אוחזת בכביש.

  4. דורון, כבר היכרתי אותך, את תשוקתך לדו"ג, ואת ההומור שלך, אבל אני חייב להגיד שאתה מפתיע אותי מחדש על כל כתבה מהסידרה שאני קורה.

תגובות

עופר אבניר מגדל ימין
הונדה מגדל שמאל