fbpx

מחירון אופנועים מוטו - גרסה דיגטלית

voge מוטו24 רביעי מתחת לתפריט
קאברג שחורי 205 על 35
דוקאטי מתחת לתפריט – אמצע 2
זונטס מתחת לשורת לוגו – אמצע 1
מטרו באנר שמאל הכי עליון
cristalino קובית צד xi
לרט
אישימוטו באנר קוביה שמאל
עופר אבניר קוביה שמאל
מוטוטאץ דקר
מידלנד שחורי 140 על 70
תמוז
לרט
אודי דגן 140 על 70
HJC
סטפן
מחירון אופנועים – קוביה שמאל תחתון
MV קוביה
voge מוטו24 באנר

אבודים בתאילנד טייק ראשון

אבודים בתאילנד טייק ראשון

הכל החל באחד מערבי הגשם השוטפים, השלטונות הודיעו שיש צורך בגיבוש משפחתי בחו"ל. כל הלא משלמים במשפחה קפצו על המציאה, והחלו להעלות רעיונות עתירי דולרים. גוגל מפס הודיעו על עיצומים, לאחר השעות הנוספות שעבדו, בערבים העוקבים.

– "אין תקציב", “הוצאה מטורפת", הודיע שר האוצר.

לבסוף אף נזכר בטיעון האולטימטיבי – “אין לי".

"תגייס כספים" הבריקו נציגי דור ה-Y מאומת הסטרטאפ.

"לא יקום ולא יהיה" פסקתי חד משמעית.

וכך מצאנו את עצמנו על הטיסה באזימוט בנגקוק לחודש חופשה ברחבי תאילנד בפרוץ החגים, תחילת ספטמבר.

 

"זה הולך להיות מיוחד",

"תאילנד ארץ התענוגות",

"לא תפסיד הרבה עבודה",

 ניסו לנחם אותי במטוס. הבטתי סביבי – כל חמוצי עם ישראל מילאו את המטוס, לכולם בא ביחד, הרעיון המיוחד והמשתלם יחסית, לברוח לחו"ל הספציפי בחודש החגים. פה ושם דרשו שוקולד פרה.

הסברתי שגבר מקשיש לא סוחב איתו את כל המשפחה לתענוגות תאילנד,
ואם יש לי פלאפון, בין כה וכה אמשיך למכור מחשבי מקינטוש מכל מקום בעולם.

 

לאחר הנחיתה החלטתי להפוך ראש, ו"לזרום", כמאמר הדרדקים, בתחרויות הזמר.

 

אך לא אלמן ישראל.

 

הבחנתי כי הרוב הדמוקרטי זומם לנפץ אותי אל סלעי השעמום של ה"אטרקציות" הרגילות.

ובאלתור גאוני, תחת לחץ, הצלחתי לאתר טיול אנדורו של שני שאבב מקומיים.

גייסתי לקואליציה חשאית את הבן – מתן.

הבריחה הגדולה יצאה לדרך.

 

– "על מה אתם מלחשים שם?” ריחפה מעלינו האינטואיציה החריפה של השלטונות.

– “שום דבר, שום דבר”.

– "אוקיי, מחר יש טיול פילים ואומגה מעל מפלים, צריך לקום מוקדם”.

 

– “'צ'טערת”, לחשנו, באים לאסוף אותנו מהמלון לטיול אופנועי שטח.

– "תבטלו” פסקו השלטונות.

– “אי אפשר, כבר שילמנו”, עניתי בתימנית לשלטונות בשפת אימה.

 

 

וכך, בעלות השחר, נאספנו על ידי תאילנדית קטנה וזריזת מתנים.

מצויידת בטנדר חדיש ותינוק צמוד הובילה אותנו לחצר של בית קטן.

מתן שהחלים בכח ממצב “חולה מת” כבר לבוש, וזורח כולו מבגדי השטח שעטה עליו.

החבר'ה מנסים להכניס אותי בכח לפרטי ביגוד המתאימים לתאילנדי ממוצע.

מכנסיים אין, חולצה – מצליחים למצוא איזה כיסוי רכב ישן שעולה עלי,
ורצים לחנות לקנות לי מגפיים מידה 48 היחידים בתאילנד.

מצליח להידחס למידה מהבר מצווה.

כפפות במידה שלי זה כבר חוצפה לדרוש.

ייאללה עודרופ.

מניעים.
מכירים את המובילים – שני אלופי תאילנד והסביבה באנדורו ומוטוקרוס.
שני צרצרים, 250 מרובעי פעימות, עם איזה שלוש אותיות, עומדים לרשותנו.
 

סוף סוף יוצאים לדרך.
נוהל בטיחות מספר אחד – המדריכים יוצאים רק בווילי,
אם יש פידבק חיובי מהעוברים ושבים – עולים לעמידה על זנב האופנוע.

המוביל שובר ימינה לכביש עפר והעניינים מתחילים להמריא.

פירפורים ראשונים להכרת השטח, ואני זוכה להארה

מדוע קראו לאופנועי השטח הראשונים סקרמבלר?
– כנראה בגלל הביצים המקושקשות…

שבילים מהירים זה הלחם והחמאה של סוס הבית שלי. אני נדבק למדריך ומרגיש על הסוס. מתן מגיח מאחור, טוען שלא עומד בקצב.

נו, למה ציפה? הוא לא חומק למדבר כל פעם עם עדי ברדה בתפילות התבודדות לאלוהי הגז.

 

 

בקושי מקבלים את ההצעה לעצור לאכול משהו תאילנדי. האדרנלין בשמיים.

התאילנדים אוכלים/שותים בגרגרנות מרק, שרק מהריח שלו אני מתחיל להזיע ולגהק. כדי שיהיה גם טעם, דוחסים גם כפיות של רסק צ'ילי מרוכז, ומערבבים.

משהו שסחוג תימני נראה לידו כמו יוגורט עם מתיקות מעודנת… כאן, אפילו הם מתחילים להזיע, אההה – נקמת האשכנזי.

 

מסיימים עם בזבוז הזמן של האוכל, וניגשים למנה העיקרית.

הסוללה של מספר אחת מתחילה לגמגם.

מתורגלים.

מתחילים לתפעל את האירוע – הגרסה התאילנדית, וורסיה ראשונה.

מספר 2 נוסע מאחור, דוחף עם הרגל. מה שיהפוך לנוהל קבע בהמשך.

 

מגיעים לשטח טכני. מהות הצרצרות מתחילה לחלחל לקרנפיסט כמוני.

מסתבר שסינגלים זה לא רק מושג של בארים.

מתן, הפסקודנייק, מגלה כשרונות טבעיים, משאיר לי אבק, ונעלם לי עם מספר אחת.

מאיפה יש לו את זה?

אין לו בכלל דו"ג.

אני נזכר בצלע השבורה ממדבר יהודה, ומחליט להשתמש ביתרונותיי הטבעיים,

אורך רגליי הופך ליתרון ישים. מצד שני – אני מתחיל להבין צרצר מהו.

סלעים, עליות ומדרונות נבלעים בפיהוק על ידי הטוסטוס המגודל שבין רגלי. ועוד בטורים אפס, פלוס מינוס.

ה-F800GS היה נכבה רק מלהסתכל עליהם.

הקילומטרים נזללים, הביטחון עולה, וכני הנסע האנושיים שלי מקופלים למצב אנדורו.

אני מתחיל להרביץ בשטח, והאגו ממריא

"נו אולי אפילו ג׳רוויס היה לומד איזה טריק או שניים משועל זקן כמוני”, מזיע לי קול בקסדה.

ואז אני מבחין במספר 2 מתחפש לטירון בגולני שנידון להקיף את המחלקה.
לו לפחות היה מתאמץ להסתיר את ארשת ה ״מאיפה הגיע לי החילזון הזה?״

מהעצבים אני רוצה לפתוח בשביתה איטלקית ולהוריד לראשון.

ויתרתי כשנזכרתי שכל הדרך אני בראשון, ואפילו לניוטרל צריך לעלות מכאן.
מגיעים למקדש בודהה במעבה היער.
מספר 1 שואל אם אנו רוצים למקדש או רכיבה בנחל.

הבהרנו לו בתנועות ידיים נמרצות שבאנו לתאילנד לחפש חוויות רוחניות בלבד, ואם הוא לא מתכוון לטפס את 394 המדרגות למקדש עם האופנועים, כדאי שנניע ונגיע כמה שיותר מהר לנחל.
גם המדריכים נראים שמחים על ההחלטה, ואנו ממשיכים לטפס על ההר בשמחה.

 

מספר אחד מראה לנו חשרת עננים שחורה המכסה במהירות את השמים מקצה לקצה.
אנו מראים סימני דאגה, אך הוא מרגיע אותנו בתנועת ביטול.
סמכנו על מקומיותו של התאילנדי ונרגענו בנאיביות אופיינית.
הו דון קישוט, אל תהיה כל כך תמים…
המשכנו חדורי עזוז ואדרנלין, מי יכול לנו? ומי יעז?
ואז, הו אז, נפתחו ארובות השמים.

 

העולם, כפי שאני מכיר אותו, התאדה תוך שניות.
התאדה – כלומר התפוגג, בתוך האדים שהצטברו, על המשקפיים הכלואים בתוך משקפי האבק.
רק חלק מהפנסים האחוריים האחרים דלקו, והבנתי סוף סוף את המורה מכיתה ו', שצרחה עלי – "אתה בכיתה כסומא בארובה".
הבנתי שאני עדיין באזימוט הנכון, רק כשהייתי מקבל אחיזה פה ושם, בחציית ביצות החולה שעל הכביש.

מרטתי את משקפי האבק מהקסדה, את משקפי הראיה זרקתי לתוך החולצה (בניגוד לתנאי הרשיון), וניסיתי לשעוט הלאה.

מיותר לציין שכולנו היינו רטובים כבר עד לעמקי הפתאיה.
כמו כל דבר בחיים, גם מטר הזלעפות פסק כפי שהתחיל.
פניה נוספת מהכביש והגענו לנחל.
התחלנו לשעוט בתוך הנחל, עולים ויורדים מהגדות לתוך הנחל והחוצה לו.
הבוץ סלחני לכל טעות, נדי מים אדירים מימיננו ומשמאלנו,

מי ידמה לנו ומי ישווה.

 

 

שיחקנו ככה במרכבות-המצרים השועטות אחרי בני ישראל בים דקות ארוכות.

החיים יפים.

ואז, מזהים את מספר 2 שהתרחק קדימה, חוזר בבעתה, ומסמן לנו תנועות משונות עם היד.

לא הבנו מה נשך אותו, עד הבחנו בנד המים האדיר, צונמי סטייל, הרודף אחריו לכיווננו.

מתן ואני מתעלמים מהצעקות, לוקחים סיכון מחושב, ומצליחים לעלות ברגע האחרון לגדה ממול.

רצים להציל את מספר 1 מטביעה, ומצליחים להעלות את האופנוע המוביל אל מין ספק אי שנוצר באמצע הנחל.

בסוף מצאתי שימוש לעובדה שאני 1.90 ולעבודה רבת שנים על חגורת הכתפיים במכון.

 

הערכת מצב: המצב התייצב, ונושם עצמונית.

שלשה אופנועים על הגדה, אחד תקוע על האי, לא נותר הרבה לעשות חוץ מלחכות.

מישהו מהגדה שמנגד צועק לנו משהו בתאילנדית מצויה. מספר אחת מסביר לנו שתוך כחצי יום המים ירדו ונוכל לנסות ולהיכנס לנחל.

אני שואל אם להמשיך בנסיעה, מספר אחת צוחק ואני מבין. נשמח אם נצליח לחזור היום.
חצי שעה עוברת, ועוד אחת, המים יורדים, ואז מגיע גל שני. מספר שתיים מדגים לנו יעילות תאילנדית וניצול משאבים.

בלי בעיה מוריד חולצה, נשכב על האדמה הרטובה,

שורצת נמלי ענק, עכבישים, ושאר פרוקי רגליים, ותוך 9.5 שניות פותח מנסרה.

כדי להעביר את הזמן, אני מנסה להעביר למספר 1 הבודהיסטי, את הסיפור על נח והמבול.
מהמבט המזוגג אני מבין שלא שמע מימיו על התנ״ך, הברית החדשה, או על היהדות.
אני מנסה לספר לו באנגלית רצוצה את סיפור נח והיונה, ולשם המחשה מנופף בידי כעוף השמים, כשעלה טרי שנקטף זה עתה בפי.
מספר 1 מהנהן בראשו, והמבט בעיניו אומר:

בכל זאת, לא היה כל כך קשה עד עכשיו,

ולא ראיתי שהישראלי קטף איזו פטריה בדרך.
עברה שעה, עברו שעתיים, והמצב – זהב פרוויים.
טוב, שלחנו יונה, ראינו כי קלו המים, מתן שם נפשו בכפו, עבר את הנהר ברגל, ואפילו חזר. החלטנו שיוצאים חזרה.
נתקלנו בכמה טכניקות מופלאות להנעת אופנוע עם מצבר בדמי ימיו. למשל – שני אופנועים על ג׳ק צד, זנב אל זנב, גלגל אחד מניע, והשני לא מניע מה שלא עושים.

 ביידיש זה נשמע יותר טוב.
אוקצור, מתחילים לנוע חזרה.
הערב יורד, חיות היער נעות למקור המים, הטורפים למקור החיות, ואנחנו רק רוצים לחזור הביתה בשלום.
החברה עוברים במהירות את הנחל אל הגדה ספוגת המים ממול.
אני מצידי מפתח במהירות תאוריה – נסיעה במים לאורך הגדה, וכך אשאר במים רדודים בלי סכנת סחיפה.

בני היקר קולט מיד את הראש, כרגיל, וצועק: לא אבא, שים גז!
שמתי גז, ואכן, האופנוע הגיב מיידית והתחפר בקרקע הבוצית עד לגחון.
המים כבר איימו להציף את המסמכים והפלאפון שהיו קשורים בתיק הזנב בשקית ניילון.
ניסיתי לשלוף בכח את האופנוע מהבוץ. נאדה.

כאן כבר לא עזרו 1.90, חגורת כתפיים, וחגורת נעליים.
כולם מגיעים בריצה לעזרתי, ובטלטולים, דחיפות ומשיכות, מצליחים לשלוף את האופנוע מהבוץ.
מספר שתיים מבקש באדיבות להמשיך עם האופנוע מכאן. אני מחווה ביד באבירות – תפאדל אבויה.
הבחור קופץ ראש למים הרדודים, מעלה את השרשרת שנפלה בחזרה למקומה,

 מכופף ביד את מנעול השרשרת שנפתח,

מניע ויוצא בסערה לדרך שאורכה כ 2 מטר ארוכים.
 הפעם עוון התקיעה לא עלי ב״ה.
מצד שני – הבעיה עלתה סדר גודל.
השרשרת נפלה, הסתבכה בגלגל השיניים הקדמי, ולא מראה סימני יציאה. זאת על אף מאמצי שכנוע בו זמנית בתאילנדית, עברית, וערבית.
טוב האחרונה לא לשכנוע.
התאילנדים מגלים נחישות ודבקות במטרה. מסרבים להצעתי לגרור את האופנוע לגדה, ולנסות ולטפל שם. דחיפות, משיכות, בעיטות קראטה עם נעל 48. השרשרת נראית משועשעת מארבעת הליצנים המתרוצצים סביבה.
מספר אחת מצליח לגייס קרש כלשהו, ולהפתעתנו, שמחתנו, אושרנו, אורגזמנו, מצליח לשחרר את השרשרת.
אני די המום מכך שאנחנו – ר"ל האשכנזים בחבורה; להלן – גברים במלכודת, עדיין מתפקדים בפול מוד, כנראה על אדרנלין טהור.
הו הו, שיירת הרוכבים,
סוסי הברזל ופלדת הרוכבים
הם רוכבים ושרים
על גבם קשורים רובים,
טוב, נסחפתי.
סך הכל רוכבים אל השקיעה.
מגיעים לנקודת העלייה על הכביש.
ממשיכים בנסיעה מנהלתית בכביש.
מסתבר שהקטע של הכביש הופך את המדריך הראשי לאבוד.
בשטח הוא מכיר את הדרך, ונוסע בסינגלים עם מטפחת קשורה על העיניים.
בכביש – עוצרים כל רגע לשאול אילך מגיעים.
מתן מגלה תושיה ודורש לעצור בקיוסק השני.

כל אחד מערה כמה גלונים לאיזון משק המים הפנימי. בנוסף – כמה פחיות קולה לאזן את נפילות הסוכר והאנרגיה.
אני חולץ את מגפי השטח, עם קול של פקק נשלף מבקבוק.
כמויות מסחריות של חלוקי נחל מוצאות את דרכן לכביש.
ממשיכים עוד שעה וחצי ארוכות בנסיעה, כשמידי פעם עוד פנס עובר לשדות הציד הנצחיים.
איכשהו פוגשים את הגברת מהבוקר שהגיעה עם טנדר חילוץ.
מעלים שני אופנועים במצב הכי גרוע על הטנדר, וממשיכים לבסיס.
מגיעים,אני דוחף את כל הבגדים הרטובים לשקית, ומחליף למכנסיים קצרים וחולצה שהשלטונות עם החזון דחפה לי לתרמיל.
מתן מחליף את בגדי הרכיבה לבגדי א' איתם הגיע.
המדריכים מתנצלים על התקלות, ואנחנו רק רוצים להודות להם על יום של חוויות.
נפרדים בידידות, ונוסעים למלון, לבית חב״ד, לקבל את השנה החדשה.

 

בקשר לגועל נפש:

עלות כולל הכל – פחות מ-500 ש"ח ליום.

מומלץ להביא אביזרים מהבית לבעלי מידות חריגות/ דרישות מיוחדות/ כל סטייה אחרת.

בפייסבוק

4 תגובות ל אבודים בתאילנד טייק ראשון

תגובות

עופר אבניר מגדל ימין
הונדה מגדל שמאל