fbpx

מחירון אופנועים מוטו - גרסה דיגטלית

מטרו ימין 4
קאברג שחורי 205 על 35
cristalino מתחת לתפריט xi
זונטס מתחת לשורת לוגו – אמצע 1
cristalino קובית צד xi
מטרו באנר שמאל הכי עליון
לרט
תמוז
לרט
מידלנד שחורי 140 על 70
אישימוטו באנר קוביה שמאל
עופר אבניר קוביה שמאל
מוטוטאץ דקר
סטפן
מחירון אופנועים – קוביה שמאל תחתון
voge מוטו24 באנר
HJC
MV קוביה
אודי דגן 140 על 70

מוטו פוגש | אלדו דרודי – מעצב צבעי המלחמה

מוטו פוגש | אלדו דרודי – מעצב צבעי המלחמה

תמי גורלי | צילום: MotoGP, AGV, Gresini Racing, Yamaha, GIgi Soldano, Petronas SRT, Repsol, Drudi Performance, תמי גורלי

מתוך מגזין מוטו, גיליון 410, אפריל 2022, לקריאה דיגיטלית כאן.

בעיר פזארו, בבניין מגורים מעל בית קפה שכונתי, ממוקם המשרד של אלדו, Drudi Performance. אלדו, אחד המעצבים החשובים בתחום המוטורי, בחר להישאר ולעבוד באזור בו נולד וגדל, קרוב לים.

הוא גדל בקטוליקה, עיירה קטנה באזור רימיני, כעשרים דקות מהעיר הגדולה פזארו בה הוא מתגורר היום. כמו רבים מתושבי האזור הוא היה מוקף באופנועים, חלם להיות רוכב בעצמו ומאוהב במהירות ובאתגר הפיזי שבניסיון להתקדם מהר יותר ממה שהרגליים מסוגלות לקחת את האדם. הוא רכב על כל כלי שהצליח לשים ידיו עליו, בהתאם למגבלות הכלכליות שגם מנעו ממנו את היכולת להתמקד בספורט. הוא רכב על האופניים של אמו, התחרה גם עם הרכב שלה, עם כל מה שיש לו כוח ועושה רעש. הוא הגיע ממשפחה "רגילה". הוריו היו בעסקי התיירות, אחיו הגדול פתח מועדון לילה באורבינו וערך ערבי סטודנטים פעמיים בשבוע – בהם הכירו סטפניה פלמה וגרציאנו רוסי. 'מועדון העקרב' של אחיו אפילו נתן לגרציאנו חסות של חמישים אלף לירות למרוץ ואלדו היה זה שחתך מחתיכות עור את שם המועדון ותפר אותן על חליפת הרכיבה של רוסי האב. לימים גרציאנו גם היה הרוכב הראשון עבורו אלדו עיצב קסדה. כך זינק אלדו המאוהב במהירות למסלול חייו.

איטלקי אמיתי, גבר עם סטייל, מצוחצח ושרמנטי. הוא מקבל את פני בחום בכניסה למשרד ומאחוריו ה־M1 של ולנטינו וחלק מהקסדות שעיצב עבור הרוכב. הוא מתנצל שהמשרד מבולגן כאשר מצביע על ארגז שעוד לא נשלח ליעדו ומציע אספרסו, קצר, אמיתי.

"מכל עיצוב קסדה מייצרים שלוש יחידות" הוא מסביר "ואני מקבל אחת, זה ההסכם" ואז מוסיף ממורמר שאת הקסדה מהמרוץ האחרון במיזאנו לא קיבל כי ולנטינו באופן חריג זרק אותה לקהל האוהדים. אפשר לראות שנעשה בקסדות שימוש. שריטות, מכות קלות, קילופי צבע ביצירות המשותפות של אלדו ושל ולנטינו. באזור התצוגה גם קסדות של קולין אדוארדס, מקס ביאג'י, בן ספיס, פוג'יאלי, מלאנדרי, נקאנו, האגה, בארוס, גורצ'קי, ויניאלס, קראצ'לו, מורבידלי, קווארטררו וגם של מארק מארקז, עבורו היה אלדו זה שהגה את הנמלה. עם מארקז הוא כבר לא עובד מזה כמה שנים.

הקסדות שעיצב מוצגות לצד ה-M1 של ולנטינו רוסי, הרוכב שהפך להיות המזוהה ביותר עימו.

"הקשר ביני לבין הרוכבים הוא כמובן קשר כלכלי ושיווקי, כי כל עיצוב הופך להיות רפליקה, אבל תפיסת העולם שלנו היא שקודם כל הקשר עם הרוכב הוא חיבור אישי ורק אז עסקי", הוא אומר כשהוא לוקח אותי לסיבוב בדירת מגורים שהוסבה למקום העבודה. הם בסך הכל ארבעה אנשים במשרד, אחרי צמצום שעשה בתקופת הקורונה. רואת חשבון, שני מעצבים ואלדו.

על השולחנות מסכי מחשב גדולים, ספרי קטלוגים של המותגים עבורם עיצבו קולקציות – כמו דיינזה, אראי, אלפינסטארס, דוקאטי ועוד – ומאחוריהם דגמי פיירינגים וקסדות. על כל שולחן ניתן לראות גם שרטוטי קסדות של אלדו על דפים ממוחזרים. סטפנו עובד על הקסדה של אוצ'יו למרוץ גולף 12 השעות באבו דאבי, ועל השולחן מונח שרטוט שאלדו עשה באותו הבוקר אחרי שיחה עם המנכ"ל של VR46 לגבי ההעדפות שלו למרוץ המכוניות בו עמד להשתתף. "אני לא יודע אפילו להדליק את המחשב, וזה מבחירה", הוא אומר ומסביר שבגלל זה ישנו כסא נוסף לצד סטפאנו כדי שיעבדו יחד על פיתוח הקונספט אחרי השרטוט הראשוני.

בחדר הסמוך נמצא המשרד של אלדו. זה יום חורפי שמשי וקר. החלון הענק משקיף על פזארו והים שאלדו כל כך אוהב. הוא מראה את שולחן העבודה שמלווה אותו כבר עשורים וכמו ילד קטן מציג בהתלהבות את כלי הכתיבה ומשובב בהם את אצבעותיו "אין כאן מחשב, רק טושים. קופסה של 140 טושים. מיושן, טכנולוגיה של פעם, עיפרון, מחק ושואב קטן בשביל השאריות של המוחק", הוא אומר ומדגים את תהליך השאיבה. ורגע לפני שמתיישב על אדן החלון הוא מוסיף בחיוך "יש לי סברה,  אני לא בטוח שהיא נכונה, שאומרת שאם משתמשים במחשב אז הזיכרון האנושי נחלש ומתקשים לפתח משהו חדש".

הוא שמח להיפגש, להתראיין, שואל הרבה שאלות וגם מתנצל. הוא מראה לי את הצלקת מניתוח שעבר להוצאת גידול שפיר מהראש ומסביר שהתיישב עם הגב לאור מפני שרק עבר ניתוח עיניים שהיה חלק מהשלכות הגידול שטופל בזמן. "אם מישהו יבקש שאתן ציון לחיי, אני חושב שאבחר ביותר מטוב. אם יש משהו שהחיים לימדו אותי זה היה זה, יותר ממה שיכולתי לדמיין. מאותו הרגע מערכת היחסים שלי עם עצמי, העבודה ואחרים השתנו".

אלדו לא עושה שימוש בתוכנות מחשב, את העיצוב הוא מצייר על דפים בעזרת עטים וטושים.

אי אפשר להישאר אדישים לאהבה והתלהבות בה הוא מדבר על אופנועים, על מרוצים ובעיקר על הרוכבים עימם הוא עובד ועבד. הוא בורח לסיפורים מעברו בין התשובות לשאלות ומתרפק על הימים בהם רכב על חוף הים כשהים נסוג ומשטח החול היה מושלם. הוא מדבר על הימים בהם היו מתחרים בירידה מההרים על קטנועים, על חברויות, אהבה ואומנות. מדי פעם הראיון הופך לשיחה, ודי ברור מדוע אלדו הופך לחבר ואיש סוד של רוכבים שעובדים איתו, כיום אלו קווארטררו, ויניאלס, מריני, מורבידלי, מריני, ג'ונתן ריי, טופראק, מיניו, וכמובן ולנטינו, כמו גם כל העיצובים ב־VR46 שהמותג עושה להם את האדפטציה למוצרים. "בפעם הראשונה שביקרתי בפיליפ איילנד ראיתי בחלון ראווה קסדה עם השם שלי והבנתי שאני, מעיר קטנה על החוף באיטליה, הגעתי לכל העולם, ואני גאה על כך. אך יותר מכל אני גאה בקשרים האישיים שיצרתי עם הרוכבים. התחלתי לעבוד עם רוכבים מבוגרים ממני במעט, כמו גרציאנו רוסי ובהמשך קווין שוונץ ומיק דוהאן, אחר כך עם ולנטינו והרוכבים בדורו וכעת עם הרוכבים של היום. תחילה הייתי צעיר יותר מהרוכבים, אחר כך בגילם וכעת סבא שלהם. אני כמו ערפד, הם נותנים לי דם טרי, כי הזמן טס וזו דרכי להיות פיטר פן". הוא מתקשר אליהם בין מרוצים, שואל על המבחנים, על התחושות שלהם ועם העין העיצובית שלו שם לב לפרטים שרבים לא ישימו לב. הוא היה זה למשל שהגה את הרעיון בפני לינו דיינזה לשים לוגו על מגני הברכיים של רוכבים, בגלל סגנון הרכיבה באותם ימים כל מה שראו בתמונות ועל המסך היו הקסדה והברך של הרוכב.

העיצובים שלו עבור הרוכבים, הקבוצות והיצרנים עמם הוא עובד צריכים להיראות טוב במצב סטטי, במהירות ומכל זוויות הצילום. "במקרים רבים זה עניין של איזון. למשל הקסדה של מרקו סימונצ'לי זה עיצוב שעבד טוב יותר מרחוק, קסדה קלאסית שבקלות הייתה יכולה להיות לקוחה מתקופת המרוצים של שנות ה־70. רק שני פסים, כמו שהיתה הקסדה של פיל ריד. זו הגישה הקלאסית לעיצוב ובזמנו זה היה משהו חדש כי בתקופה ההיא כל הקסדות היו מאוד עמוסות בצבעים ואלמנטים לא מוצדקים עיצובית". הוא מביט לעבר מה שנראה כמו מקדש שבנה לזכרו של הרוכב שנהרג ומספר שפעם זה היה שחור אבל החליט שהצבע הלבן מתאים יותר. "מרקו, אנחנו נעשה עיצוב של קסדה המשקפת את מי אתה כאדם: ברור ופשוט, חכם אבל פשוט, אני מציע שנעשה שני פסים", אלדו חוזר על מה שאמר לרוכב בזמנו, אך מרקו רצה צבעים ופרטים כמו הקסדה של ולנטינו. יום אחד הוא הגיע למשרד ואמר שילך על ההצעה של אלדו, כי הבין שהקסדה תהיה אייקונית. "אני סבור שזאת אחת הקסדות הטובות ביותר שעשינו כאן".

שני פסים אדומים שהפכו לאייקון, הקסדה של מרקו סימונצ'לי ז"ל.

אלדו חבר קרוב של פאולו סימונצ'לי. הוא הציע לפאולו להקים קבוצה עוד לפני טקס האשכבה של בנו והתחייב שכל מה ששמו או דמותו של מרקו מתנוססים עליהם הוא יעצב בחינם, הבטחה בה הוא עומד עד היום.

"עם מרקו היה נהדר לעבוד, הרבה מאוד אנרגיות. הוא היה כמו עץ גדול לא רק בגלל איך שהוא היה נראה עם כל השיער הזה אבל גם בגלל שבכל פעם שהוא הגיע הוא רצה לחבק חיבוק גדול וחזק. מאז שהוא עזב את העולם, כל פעם שאני רואה עץ גדול אני רוצה ללכת ולהסתכל עליו מקרוב".

קבוצת SIC58 אינה היחידה עבורה הוא מעצב. העיצוב של רפסול הונדה מבוסס על העיצוב שעשה עבורם בעונת 2006 או 2007, הוא כבר לא זוכר. הוא חתום על העיצוב של ימאהה ועל עיצוב של שלוש מתוך ארבע הקבוצות של דוקאטי – קבוצת המפעל, אשר שינתה את גוון האדום חזרה לאדום מרוצים, האדום של איטליה; קבוצת פראמק עבור חלק מהמרוצים וקבוצת המרוצים גרסיני, שם עשה מהלך קיצוני ושילב גוון תכלת עם האדום של דוקאטי. הכחול מסמל אוויר על כל משמעותיו, בקבוצה המשמרת את מפעל חייו של פאוסטו גרסיני שמת בשנה שעברה מהסתבכות נגיף הקורונה. "את מה שעשיתי לגרסיני אנשים יכולים לאהוב או לא, להעריך או לא, אבל זו אמירה, זה מזוהה ויש סיפור", הוא אומר על העיצוב יוצא הדופן גם מבחינת המשמעות, אך בעיקר בזכות שילוב הצבעים. במקרה הזה זה עובד בזכות האדום הכהה, והוא מסכים שזה לא עבד כאשר שילב את האדום הזרחני והצהוב של ולנטינו כשהאיטלקי רכב עבור דוקאטי. "כאשר מעצבים אופנוע וצביעה חדשה, מתחשבים במה שכבר קיים על הגריד. הונדה בצביעה עם בסיס לבן, סוזוקי עם כחול, שתי הקבוצות של ימאהה בצביעה כהה, ואני חושב שהעונה אופציות הצבעים לא נוצלו עד תום". הוא מבטיח שבשנים הקרובות נראה עוד פסטל, צבעוניות שלא נראתה הרבה על המסלול, כי רוכבים לא תמיד אוהבים שינוי, "מאז הצביעה המיוחדת של ולנטינו ואדוארדס באסן 2007 לא היה הרבה פסטל על המסלול. רק הצבעוניות הקלאסית של האופנועים, של צבעים חזקים ובוהקים. עם גרסיני והקסדה של ולנטינו מהעונה הקודמת אפשר לראות קצת יותר רוכבים פתוחים לרעיון ולשינוי. זה עניין של אופנה ומורגשת ההשפעה של שניים שלושה הרוכבים החזקים באליפות. אחרי יותר מ־40 שנה אני כבר יכול לזהות כשהם נכנסים למשרד האם הם יוכלו להיות אלופי העתיד בזכות הגישה שלהם בכל הקשור לסיכון, גם בנוגע לצבעים. ישנם כאלו שאינם קשובים וחושבים שהם יודעים הכל. ולנטינו לא כזה, הוא היה מקשיב. מורבידלי מקשיב, קווארטררו בינתיים מקשיב. מנצחים באליפות לא רק על המסלול, זה גם עניין של גישה. במקצוע שלי יש לי את ההזדמנות להבין את התחושות של הרוכבים הללו ולדעת אם יוכלו להיות אלופים או לא".

חלק מתהליך העבודה הידני של אלדו.

הוא מאמין שצריך להתחיל לעבוד עם רוכבים כבר בגיל צעיר מתחילת הדרך ומבטיח שהוא משקיע בכל פרויקט את אותה הרצינות, תשומת הלב והמחשבה. "אנחנו מכבדים גם את הרוכבים הצעירים, הלא מנוסים. גם אלו שמתחרים באליפות האיטלקית לוקחים את אותו סיכון שלוקח ולנטינו או מארקז כאשר הם מתחרים במהירות גבוהה. אנחנו חוקרים יחד אם ניתן יהיה להציג את מי שהם על הקסדה. אנחנו משוחחים, לומדים אחד על השני ואולי בסופו של דבר השיחה מתפתחת לקונספט גרפי. עם חלק מהרוכבים זה קל יותר אבל בבסיס זה השלב בו אנחנו מתחילים ליצור משהו. כמובן שזה תלוי גם בגילו של הרוכב, מה הוא מצליח להביע אבל אני משקיע את אותם הכוחות בכל פרויקט בדיוק כמו באלו של ולנטינו. אם תשובות הרוכב טובות ואני מרגיש את האנרגיה אז לבטח ייצא עיצוב יפה, מצחיק", הוא מוסיף, "בדרך כלל המהירים הם האינטליגנטים ביותר, החכמים מביניהם, מתעניינים ורוצים להיכנס לעומק העיצוב ולהיות מעורבים בתהליך בחירת צבעים והיצירה של הקסדה. יש לנו גם כאלו שאומרים "אולי תעשה משהו עבורי" אבל אנחנו דוחפים אותם לחשוב על זה כי את התוצאה הטובה ביותר נקבל כאשר הרוכב מעורב. עיצוב הקסדה חשוב מאוד ואני מעדיף לחשוב שזה יותר מרק צבע על קליפה. זה תרגיל עיצובי, קודם כל צריך לעצב משהו שיגרום לרגש ואז גם משהו אשר מוקדש לרוכב. הקסדה אינה שלי, הקסדה שייכת לרוכב. זה לא עניין של קסדה יפה יותר או פחות אלא הקסדה הנכונה עבור הרוכב".

"הרוכבים החזקים אוהבים לדבר על דברים מעבר, על תחושות שיש להם, על אופן שבו הם מתחרים. ישנם רבים אשר יכולים לתת גז ולפתוח מצערת, אבל ההבדל הוא הראש. כדי להישאר בטופ, כדי לנצח, זה עניין של גישה". אלדו מדגיש שעבור חלקם לא טוב לחשוב יותר מדי "כדי להיות טובים בכל מה שעושים חייב להיות עומק, אבל זו גם סכנה. כאשר נכנסים לעולם של האופנועים קשה לנבור בנבכי הנפש, אבל ברגע שהרוכבים מצליחים להיכנס פנימה הם מבינים באמת מה רוצים ואז כל צעד שהם עושים הוא הצעד הנכון עבורם. עוצמות הלב יכולות לקחת אותך למעלה", הוא מוסיף.

הוא למד עם השנים להקשיב יותר לרוכבים, לשחרר. לכן הוא מרגיש חופשי יותר לעצב קולקציות עבור סידי, אראי או את קולקציות הלבוש של דוקאטי. הוא מציג את קסדת עלי השלכת של אנדראה מיניו כדוגמה ומזכיר את קסדת העץ שרוסי התעקש לעשות כאשר היה רביעי באליפות העולם ב־2004 אפילו שאלדו אמר לו שזה ייראה מכוער. ולנטינו התעקש והקסדה עוצבה באותו הלילה. דרודי מסביר שאותו האירוע לימד אותו לקחת צעד אחורה, לתת יותר כבוד. "העיצובים הראשונים של ולנטינו היו הרבה יותר צבעוניים. בעיצוב הקסדות האחרונות החלטנו ללכת בכיוון קצת יותר חד וברור. לפני כמה שנים אפילו היינו עושים עיצוב רק עם כחול וצהוב כאשר השמש והירח בכל צד ולא יותר מזה. זה היה בגלל שהוא התבגר והעיצוב חייב ללכת בעקבות ההתפתחות של אופי הרוכב. פחות אלמנטים ופחות צבעים על הקסדה הציגו את הבגרות שלו. העיצוב מותנה כמובן גם במקום בו הרוכב עצמו נמצא. השנה במיזאנו העיצוב היה פחות משעשע ומצחיק וקשור למה שקורה בחיים האישיים של ולנטינו. באופן אישי אני פחות אוהב את הקסדה עם הסרט הורוד אבל זה הרגע שלו ואנחנו צריכים לכבד את זה, התינוקת שבדרך, וזו הקסדה של הרוכב".

קסדת הסרט הוורוד שוולנטינו הקדיש לבתו לפני שנולדה.

אנחנו חוזרים לדבר על צבעים. עם שחור ולבן אי אפשר לעשות טעויות, כחול הוא צבע הים, האינסוף, ירוק מסמל את החיים המסתוריים של הצמחים וצהוב מסמל לחץ ורעל. זה כמובן הצבע של ולנטינו. למרות שהיום הוא כבר לא מאמין בלשכנע רוכבים ללכת על צבע אלא מאמין שזה אמור להיות תהליך טבעי של חיבור בין הרוכב לצבע, בזמנו זה היה קצת אחרת "כשוולנטינו ביקש שאעצב עבורו סירבתי. סברתי שזה היה יותר מדי עבור רוכב כל כך צעיר, רציתי שיישאר עם רגליים על האדמה מאחר ובתקופה ההיא כבר עיצבתי עבור מיק דוהאן ורוכבים אחרים בטופ. אמרתי שיישאר מרוכז באופנועים וכאשר יהיה לרוכב ברמה עולמית אעצב עבורו וזה יהיה נהדר. הבטחתי לו כי לאחר שקווין אותו הוא העריץ פרש ממרוצים יעבור אליו הצהוב וזו תהיה מתנה יפה. ולנטינו הבין, מכיוון שהיה נוכח בכל המפגשים של הרוכבים שגרציאנו היה מארגן. גם כילד הוא תמיד היה במרכז העניינים, בין כל הרוכבים מקשיב להכל ומנסה ללמוד מכל דבר. הוא הכיר את כל הצביעות השונות, כי כשהיה מגיע למשרד למד על היסטוריית הצבעוניות של האופנועים ושל הפורמולה 1, כי שם תמיד הייתה משמעות בבחירה הצבעונית. צבעי החצאית הסקוטית של פיל ריד או הקסדה השחורה שחגגה את מועדון החתירה של גראהם היל. לימדתי אותו לעשות הכל תוך חשיבה ומתוך סיבה, אבל עם הזמן הבנתי שאיבדתי את השליטה עליו". אלדו היה זה שהביא את הצבע הצהוב גם לשוונץ כשלחץ עליו להוסיף את הברק הצהוב שמתחריו יראו רק כאשר יעקוף.

השנים האחרונות גרמו לדרודי לחשוב הרבה על סכנה והוא מרגיש שלמרות שלא הפך לרוכב כפי שחלם, הוא התמודד איתה כל חייו. "המציאות היא שהרוכבים אינם טיפשים, הם לא רוצים למות או לסבול מכאבים, הם רוצים שליטה. זה בלתי אפשרי, אבל זו תפיסת החיים. השליטה שהרוכב מחזיק בידיו היא שהוא מחליט מה הסיכון שיקח ומה רמת הסיכון בה הוא רוצה להיות במהלך המרוץ. רוכב חייב להתמודד עם סכנה וסיכון. כאשר המכונאים עוזבים והרוכבים נותרים לבד, והם אחד מתוך 30 רוכבים שרוצים להיכנס ראשונים לפניה, זוהי רק המשוכה הראשונה, כי אחר כך נותר שאר המרוץ. זו התנהלות שכל אדם יכול להשליך על חייו גם הרחק מהמסלול".

"הקשר בין העולם שלי והסיכון מתוחכם ממה שנראה וישנה התכתבות בין הסיכון לבין העבודה שלנו. אנשים חושבים שהרוכבים פשוט רוכבים במעגלים ופותחים מצערת. יש בזה הרבה יותר ומה שאני עושה עבור הרוכבים והקבוצות הוא משהו שקיים כבר מתחילת ההיסטוריה. כאשר האדם הקדמון יצא לחפש אחר מזון, הוא היה צובע את פניו בצבע. האינדיאנים היו צובעים את הפנים לפני שהיו יוצאים לקרב מול השבטים האחרים מאחר שחשו פחד. אנחנו מרגישים פחד לפני משהו גדול, קרב, מלחמה, מרוץ, וכדי לטשטש ולהתעלם מהפחד צובעים את הפנים – כמו בטבע. כאשר החיות עומדות להילחם הן מחליפות צבע ומשנות את גודלן, וזה מה שאני עושה עבור רוכבים. הרוכבים צריכים לחבוש קסדות ואלו הפנים שלהם ל־45 הדקות הקרובות".

משמאל לימין: ולנטינו רוסי הצעיר, האמן אלדו דרודי והאב גרציאנו רוסי.

הוא נזכר בימים שהיה צופה במרוצים באימולה, כאשר מסלול מונזה רק הוקם, וראה שם את הרוכב הפיני טאפין וירטנאן בקסדה כתומה עושה ווילי לשאגות של דרודי וחבורתו, כשהוא חובש קסדה כתומה שבלעדיה לא היו מזהים אותו. "לא היה לנו מושג כיצד היו נראים הרוכבים, אבל את כל הקסדות זיהינו. אני לא בטוח, אבל אני תוהה לפעמים על כוחה של הקסדה, אולי אני מרגיש כך רק כדי לתת חשיבות לעיסוק שלי או שיש שם באמת משהו. נראה שבאמת יש בזה יותר מרק תרגול בצבע".

"כאשר התחלתי לעצב לא חשבתי על העומק, אבל לפני שנתיים לקחתי את מורבידלי, קסדאי ומיניו למוזיאון Uffizi בפירנצה ואמרתי להם שאם הם רוצים לנצח את הרוכבים הספרדים הם צריכים לדעת מה המשמעות של להיות איטלקים. לדעת מה ההבדל בינינו לבין הספרדים, להכיר את הכוח שלנו ואת כל הסיפור. אלו בחורים הרגילים לרכוב במהירות של 300 קמ"ש, חששתי שזה אולי יהיה גדול עליהם, שתהיה להם סבלנות שעה. בסוף נשארנו במוזיאון שלוש וחצי שעות והם לא רצו לעזוב".

הוא מראה לי עיצוב קודם של מורבידלי "את הקסדה הזו עשינו אחרי הביקור במוזיאון וניכרת ההשפעה מיצירותיו של פיירו דה לה פרנצ'סקה, לבוש האבירים בציוריו וסמל העיר פירנצה עם נגיעה מודרנית בשל הצבעוניות שבחרנו. שאלתי אותו מה הוא רוצה לכתוב על גב הקסדה והוא אמר "אהבה מנצחת הכל" ואלו מילים שאמר לאונרדו דה וינצ'י. ראית פעם מישהו בעולם המרוצים מדבר על אהבה על הקסדה שלו? רק מובידלי יכול לשים פרחים על הקסדה כי הוא לא רק רוכב רגיש, הוא איש עם לב רך. לא לכל הרוכבים זה מתאים, עבור רובם זה לא יהיה נכון". הוא גם לא חושב שזה נכון עבור כולם להביע דעה כמו לפרנקי וקסדת הסרט 'עשה את הדבר הנכון'. אלדו עדיין לא מאמין שספייק לי בעצמו אהב אותה.

הוא לא חושב שהוא אומן כי אומן צריך להיות משוגע במובן הטוב של המילה והוא יוצר בתשלום. הוא חולם על לעשות אומנות יום אחד רק בשביל הנפש. בתכנון גם תערוכה גדולה שתשלב בין צבעי המהירות ועולם האמנות ותציג דרך קריירה של יותר מארבע עשורים את העולם של המוטוGP. "אם יש שם סיפור, אפשר להגיד שזה אמנות, אבל צריך להיזהר כי אומנות זה חשוב. האומנות חשובה", הוא מדגיש.

מסלול מיזאנו שהפך לזירת עיצוב נוספת עבור דרודי.

בינתיים את המסלול במיזאנו הפך לפני מספר שנים לקנבס שלו והוא אוהב לראות כיצד הצלמים תופסים את הרוכבים בתוך צבעוניות המסלול. "חשבתי על הצביעה של המסלול מיזאנו כאשר רכבתי במסלול ותהיתי לגבי החיבור בין הרכיבה והעיצוב. אני בשולחן העבודה שלי והרוכב על המסלול ואנחנו מנסים למצוא את הקו הנכון ובכל הקפה שנינו מנסים להשתפר כדי להגיע לשלמות. אחר כן אנחנו יכולים באמצעות הדמיון לשנות משהו כדי לנצח במרוץ בפנייה האחרונה, לעשות משהו מיוחד, כי הקפה מושלמת כבר לא מספיקה. כיום, בזכות האימונים והטכנולוגיה, יותר אנשים יכולים להגיע לרמה גבוהה, כדי להיות אלופים צריך למצוא משהו מיוחד וזה אומנות. עבורי וגם עבור הרוכב, וכך זה בחיים עבור כולם. כל סופ"ש הוא מעגל חיים שלם – אתה נולד וגדל, מתבגר עד הזינוק והזינוק הוא עבודת הצבע, והרוכב הוא כמו אומן".

למרות שעיצוב הקסדות הוא רק פחות משליש מהיקף העבודה של דרודי פרפורמנס הוא יודע שייחד עם ולנטינו השתנה הרבה בכל הנוגע לחשיבות עיצוב הקסדה וזה התאפשר תודות לשיתוף הפעולה וההבנה בין השניים.

כשאני שואלת אם יש עיצוב עליו הוא מתחרט ללא היסוס הוא אומר שהמספר שעיצב עבור יוג'ין לבארטי הוא כתם שחור ברזומה שלו. הוא מתבדח אך רציני לחלוטין ומבקש שאקשר בינו לבין רוכב הסופרבייק ואומר "אנחנו לא מושלמים, אני מנסה ללמד רוכבים או תלמידים בבית הספר לעיצוב שאדם צריך להיות המבקר של עצמו, לא אלוהים, או המרצה, רק הוא. אדם יכול לשקר ולעבוד על כולם אבל לא יכול לשקר לעצמו כאשר רואה את ההשתקפות שלו, היא יודעת אם אתה חרא או אדם טוב. כל אחד יכול לדפוק משהו, אנחנו לומדים מזה, אנחנו עוברים את החיים, עוברים חוויות וכמו שאמרתי להרבה רוכבים – קודם שיסתכלו על עצמם". יוג'ין ואלדו עובדים כבר על מספר חדש.

הוא מתקשה לבחור עיצוב אהוב ואומר "אין לי עיצוב מועדף. את רוב הקסדות מלווה סיפור וברגע שאנחנו מעצבים אותן אז זה הפרויקט הנכון הקשור לרוכב, לאירוע, סיטואציה וישנם הרבה מאוד זכרונות רקומים בכל אחת מהן".

בסוף הריאיון אלדו מציע שיצייר במיוחד עבור מוטו איור. "תני לי מילים ואצייר", אמר. שלחתי לו מאוחר יותר 'צבעי מלחמה' ו-'מהירות באומנות'. אלדו לקח את הטושים ובמיוחד עבור מוטו יצר את האיור שמוכיח פעם נוספת עד כמה מיוחד האיש הזה. אומן.

לחדשות מגזין מוטו ישירות ל־Whatsapp לחצו כאן
לחדשות מגזין מוטו ישירות ל־Telegram לחצו כאן

תגובה אחת ל מוטו פוגש | אלדו דרודי – מעצב צבעי המלחמה

  1. מגניב ממש לפני כמה ימים חיפשתי ברשת מי זה בעקבות הצביעות של arai סיקרן אותי מי הבחור

תגובות

עופר אבניר מגדל ימין
הונדה מגדל שמאל