כישלון מתגלגל: המכונית הגרועה בארה"ב

דני שטיינמן | צילום: יצרן

סיפורה המביך של האולדסמוביל דיזל V8, "המכונית הגרועה בארצות הברית"; סיפרתי כאן בעבר ודף הפייסבוק שלי על כמה מכוניות, לא אחת ולא שתיים, שהוגדרו – לרוב בצדק – כטובות בעולם, וכעת מגיע הזמן לתת 'כבוד' למכונית שרבים מדי הגדירו אותה בדיוק ההיפך.

שנות ה־70 היו קשות עבור יצרניות המכוניות האמריקאיות; משבר הדלק של 1973 כמו גם מודעות גוברת לבעיות זיהום האוויר דרשו תכנון מסלול מחדש בכל הקשור לפיתוח מנועים, וזה לא היה דבר של מה בכך. זאת ועוד: הממשל הגיב בחקיקה כמעט היסטרית לחרם יצרניות הנפט הערביות עם שורת חוקים המגבילים צריכת דלק ופליטת מזהמים, ועבור רובם ניתנו ליצרניות לכל היותר 5 שנים ליישומם.

עשרות שנים התפתחה תעשיית רכב האמריקאית בנפרד משאר העולם, מובלת בגישת "הגודל הוא לא בעיה", לא בממדים ולא בנפח המנועים, לא באורך ורוחב הכבישים ולא בגודל ומספר החניות בבתים. בתחילת שנות ה־70 הגיעו שם לשיא, עם מכוניות משפחתיות שגירדו 6 מטרים באורכן, ומנועים שחצו בקלילות את נפח ה־7 ליטרים. לא פעם, כדי להצליח ולמלא את המיכל בתחנת הדלק – היה צורך לדומם מנוע…

היצרניות הגיבו בדרך מעוותת, שעיקרה סירוס המנועים באמצעות מפלטים חונקים ותכנון מחדש של מערכות הזנת הדלק, אבל על אותו הבסיס; התוצאה הייתה ירידה מסוימת בצריכת הדלק ואף בפליטת המזהמים, אבל במחיר הספקים עלובים וביצועים בהתאם; מנועים עצומי-נפח שהציעו פחות מ־200 כ"ס ועדיין נדרשו להזיז 2.5 טון, היו לעג לרש, בלשון המעטה.

נדרש למעלה מעשור עד שכלל התעשייה האמריקאית התעשתה והצליחה לייצר מכוניות סבירות, ואף סבירות+, מבחינת נפח המנועים (שקטן משמעותית), הורדת רף הזיהום וצריכת הדלק והעלאה מחדש של ההספק למשהו סביר.

גם בקונצרן הגדול בעולם, General Motors, הלכו על שיטת הסירוס, אך לאחר הפנמה שזה לא הפתרון הוחלט בחלונות הגבוהים לפתח מנוע חדש. הוחלט שזה יהיה משהו חדש לגמרי עבור ה'פרייבט' האמריקאית: מנוע דיזל – הכוח העולה במכוניות המשפחתיות האירופאיות ומה שנראה בשעתו כדרך החסכונית ביותר להניע מכוניות. משימת פרויקט פיתוח המנוע שותה-הסולר הוטלה על אולדסמוביל, ולא בכדי.

רוב שנות קיומו של קונצרן GM פותחו מנועים באופן עצמאי על ידי מחלקות הפיתוח של היצרניות השונות, כאשר מנוע שנמצא מוצלח ומתאים יוצר לאחר מכן גם אצל יצרניות אחרות במטרה ליצור אחידות ולחסוך בהוצאות הפיתוח העצומות. מנוע אולדסמוביל Rocket 350 היה אחד המוצלחים אי פעם בקונצרן; שורשיו הולכים אמנם המון שנים לאחור, אבל לאחר שהושק ב-1968, בנפח שהפך מיתולוגי ב־GM (5.7 ליטר, V8 כמובן), הוא יוצר על ידי כל חטיבות הקונצרן בשמות ובצבעים שונים. מנוע זה גילה אמינות מופלגת, קשיחות, ובשל מבנהו המאסיבי הוא היה כר מעולה לשיפורים ושינויים בהתאם לסוג הרכב והתצורה. הוא שימש החל במכוניות ספורט ועד ל-וואנים וטנדרים כבדים יותר בטווחי הספק שבין 160-325 כ"ס.

"תבנו על בסיס ה־Rocket 350 מנוע דיזל, ומהר" הייתה ההוראה שניחתה על ראשי מהנדסי אגף המנועים באולדסמוביל, אי שם במהלך 1977. ותיקי האגף הזדעזעו ומחו נמרצות. הם הבינו דבר או שניים במנועים וקלטו מיד שאין דין מנוע בנזין כדין מנוע דיזל, ולא משנה כמה מנוע הבנזין מוצלח; בדיזל התערובת אינה ניצתת באמצעות ניצוץ (על ידי המצת) אלא כתוצאה מדחיסת התערובת ללחץ כה קיצוני עד שנוצר חום גבוה מספיק בכדי שהיא תידלק ותיצור פיצוץ. בשל כך יש צורך במנועים עבי-דופן ומאסיביים בהרבה ממנועי בנזין. את ההנהלה זה לא ממש עניין, ויתרה מכך: לאולדסמוביל ניתנה פחות משנה להעמיד מנוע מוכן לייצור, ששותה סולר. משחלק מהמהנדסים המשיכו להתריע ולהזהיר, הם הוצאו לפנסיה מוקדמת. הבעיה נפתרה, חשבו שם. אבל היא רק החלה…

● עוד בנושא: המכונית שהצילה את ב.מ.וו

באחד המהלכים החובבניים והרשלניים ביותר בימי קונצרן הרכב הגדול בעולם בשעתו, ובכלל בתעשיית הרכב, הוסב מנוע הבנזין 5.7 ליטר האמור למנוע דיזל. השוק קיבל את המנוע באהדה, אבל מהר מאוד החלו הצרות לצוף. למעשה, הפאדיחות הראשונות צצו כבר במהלך בחינת הרשויות את המנועים בדבר עמידתם בתקנים החדשים; בזה אחר זה קרסו, כשלו ושבקו חיים מנועי מכוניות ההדגמה, ברמה כה מביכה עד שנדרשה שנה שלמה ולא פחות מתשע מכוניות בכדי להשלים את הליך הבדיקה עצמו… לאחר שהמנועים צלחו, בקושי, את מבדקי פליטת המזהמים והחלו להימסר ללקוחות, כמעט כל חלק במנוע חווה קריסות ושבירות המוניות: גלי הזיזים, גלי הארכובה, בלוק המנוע שנסדק, התחממות יתר והתפוצצות ראשי מנוע היו לשגרה. מסתבר שאפילו את הברגים שחיברו את ראש המנוע לבלוק לא החליפו בהליך ההסבה, וברוב המכוניות הם פשוט נשברו, מה שהוביל לקריסת מנוע מיידית…

זאת ועוד: איכות הסולר בארה"ב הייתה ירודה, והכנסת עמדות הסולר ללא מעט תחנות הדלק הייתה חפוזה, ולוותה בחוסר מקצועיות, היעדר פיקוח ושרלטנות; מהילת מים בסולר היה תחביב נפוץ אצל תחנות הדלק והספקים, ומיותר לציין שמנועי הדיזל לא אהבו את זה: המים גרמו לקורוזיה של המזרקים בחלק ניכר של המנועים. מן הסתם גם החלפתם לא ממש עזרה.

בנוסף לזוועות המנוע, בצירוף מקרים קטלני עבור הקונצרן התבררה גם תיבת ההילוכים האוטומטית החדשה (THM200) כעונש עם שפע צרות ובעיות אמינות – כמובן שתיבה זו נבחרה להשתדך למנועי הדיזל המוסבים… אז אם לא היה די בעוגמת הנפש מהמנוע, "כצ'ופר" קיבלו הלקוחות גם תיבות הילוכים תקולות. והסוכנויות והמוסכים המורשים? אלו עמדו חסרי אונים וללא מענה אמיתי מול מבול התקלות. המוסכים לא הבינו מספיק במנועי דיזל, לבטח לא כאשר הם כל כך בעיתיים ולא הצליחו להציע מענה ראוי ללקוחות הזועמים – בפרט לאחר שהנהלת GM השקיעה כמעט כלום בהכשרתם בתחום זה. הרבה מהסוכנים ראו בפעם האחרונה את הלקוחות להם מכרו אולדסמוביל, לאחר שהאחרונים נטשו את המותג לתמיד, מאוכזבים וזועמים.

הנהלת אולדסמוביל כאילו התעוורה והתחרשה, ולא נתנה לשלל הפאדיחות להפריע לה; ב־1981 כבר הוצעו 19 מתוך 23 דגמי המותג עם מנוע הדיזל המביך, והשיווק הפרסום לא פסקו לרגע. עובדה שרק הפיצה עוד יותר את המגפה…

● עוד בנושא: הסיפור מאחורי הסוס של פרארי

והיה עוד צ'ופר: שלל תביעות הוביל לכך שאולדסמוביל נאלצה לשלם 80% מעלות הסבת מכוניות עם מנועי דיזל תקולים למנועי בנזין – עבודה שעלותה הייתה לא פעם יותר מעלות המכונית כולה… מכונית האולדסמוביל דיזל, יחד עם יתר מותגי GM שהשתמשו במנועי אלו ירדו לשפל בלתי ניתן לשיקום במחירוני המשומשות, ולמעשה הלקוחות לא הצליחו להיפטר מהן. רובן מצאו עצמן בסופו של דבר נגררות לגריטה.

עד שב־GM התגברו על שלל הבעיות, ולמעשה תכננו ועיצבו מנוע חדש לגמרי, הנזק כבר נוצר, והיה לבלתי הפיך. גם מנועי דיזל קטנים יותר, בתצורת V6 בנפח 4.3 ליטר שאמורים היו להחליף את ה־V8 המגודל והתבררו כמוצלחים למדי ונטולי בעיות, הגיעו מאוחר מדי, כאשר רוב הציבור האמריקאי לא רצה לשמוע על מנועי דיזל במכוניות פרטיות, ובפרט כאשר על הלוגו היה כתוב Oldsmobile.

ב־1985, לאחר למעלה מ־300,000 יחידות, הופסק ייצור מנוע ה־5.7 ליטר V8 דיזל לחלוטין. נדרשו כשלושים שנה עד שהאמריקאים חזרו להביע אמון במנועי דיזל במכוניות פרטיות, אבל זה כבר היה מאוחר מדי; מנועי הבנזין הפכו מתקדמים – נקיים, שקטים וחסכוניים הרבה יותר, מחירי הדלק התאזנו וההינע ההיברידי/חשמלי החל להיכנס למכוניות. ניתן לסכם שהאמריקאים פספסו את דור מנועי הדיזל במכוניות פרטיות בשל אותה פאדיחה חסרת תקדים שנקראה "מנוע אולדסמוביל 5.7 ליטר, V8, דיזל".

אבל דבר טוב אחד נולד מהאסון הזה, וזה חוק שחוקק להגנת צרכנים בפני מוצרים שמלכתחילה תוכננו גרוע (Lemon law), בניגוד למוצרים עם בעיות בייצור או כשל מכאני כזה או אחר; החוק אפשר לצרכנים לקבל פיצוי כאשר הוכח שכבר משלב התכנון המוצר היה פגום ולא עומד בדרישות מינימליות, וכך יצא מהמפעל. ואין כמו האולדסמוביל דיזל להוכיח זאת…