מועדון מוטו גוצי: טיול בסימן 100 שנים לחברה

כתב: דניאל פטרי 'מיצו' | צילום: אסף רחמים

אין בעולם הרבה חברות העוסקות בייצור כלי רכב שיכולות להתפאר בהיסטוריה כה ארוכה. מוטו גוצי האיטלקית היא אחת מהן, ולחובבי המותג בישראל לא צריך לספר על כך, הם ישמחו לשבת איתך שעות ולדון בכל דגם ודגם.

אופנועי מוטו גוצי הסתובבו בארץ עוד לפני שנים רבות, ובואו נודה, אז, בימי שנות השמונים והתשעים של המאה הקודמת, היה צריך לטפל בהם ביד אוהבת, עם דגש על ה'לטפל'. הדגמים של אותם שנים, כמו עוד מותגים שיצאו מארץ המגף, לא היו מאותם אופנועים של 'שים דלק וסע', ואתגרו את הבעלים שלהם במגוון אתגרים טכנולוגיים. עם זאת, לא רק שזה לא הרתיע את הגוציסטים, אלא דווקא הגביר בהם את האהבה למותג והכניס נופך של הרפתקנות ואתגר לכל טיול וטיול. זה היה פעם, ואז, מסיבות כאלה ואחרות, הופסק היבוא של מוטו גוצי לישראל.

אבל השנים עברו ומאז שחזר היבוא המסודר של המותג על ידי חברת עופר אבניר חזר גם הצבע לפנים של הרבה אופנוענים בישראל שרק חיכו להניח את ישבנם על הדור החדש של אופנועי מוטו גוצי.

עוד בנושא:
מבחן בכורה: מוטו גוצי V7 סטון וספיישל 850
הצצה ראשונה: מוטו גוצי V100 מנדלו
מבחן קלאסי: מוטו גוצי V8 – הרייסר האולטימטיבי

את הכלים "המאתגרים" מבחינה מכנית של פעם החליפו כלים חדשים שעליהם כתבנו בהרחבה בעבר, וכך חזרה העדנה למותג בארץ הקודש, למרות שבטפטוף עדין לעומת מותגים אחרים עם מספר כלים מצומצם יחסית שנמכר מדי שנה.

את חברי מועדון המוטו גוצי הישראלי כל זה לא ממש מעניין, וביניהם ניתן לראות רוכבים רבים, חלקם רוכבים על כלי אספנות שנראים חדשים דנדשים, לצידם רוכבים שנכנסו זה עתה למותג ורוכבים על כלים מהדור החדש, מלאי אלקטרוניקה ועתירי ביצועים (באופן יחסי, כמובן).

אני זוכה להצטרף לחברת הרוכבים – כ־30 במספר – שיוצאים לטיול מועדון מוטו גוצי באחד מימי השישי האחרונים. אני אוסף V7 שחור מהיבואן ועושה דרכי בשעות הבוקר המוקדמות לנקודת המפגש בלטרון. כיוון שאינני "גוציסט" בנשמתי, כבר בדרך שם לב לנקודה מאוד מעניינת וחשובה: הגוצי עליו אני רוכב מעדיף שתיקח את הזמן שלך באיזי. ממהר? לא בבית ספרנו. שב בצד. וכך יוצא שאני מגיע כמעט באיחור, זוכה לשמוע רק את סוף דברי המוביל שנשמעים בערך כמו "ו…זהו, אז יאללה מניעים".

אני זורם, וכיוון שאני כבר מונע, אני מצטרף לשיירה. יוצאים לדרך, שעבורי היא תעלומה או הפתעה, כיוון שלא שמעתי את התדריך…

הכביש הפתלתל מוביל אותנו בינות להרי ירושלים, קצת עמק האלה, קצת צור הדסה, יורדים למטה לכיוון עין כרם, עולים לסטף והופה, עצירה לטובת כמה תמונות. למרות המרחק הלא ארוך המסלול לוקח לנו יותר זמן ממה שחשבתי ושוב זה הקצב הרגוע והנינוח של הכלים. 70, 80, 90, אולי 100 וקצת קמ"ש פה ושם, אבל הכל באיזי, מה שמותיר הרבה זמן לצפייה בנוף המתגלגל סביבנו בעצלתיים, ולהקשיב לרחשי האופנוע שפועם עם מנוע הווי הרוחבי שלו תחתי.

משם אנחנו ממשיכים את המסלול חזרה הירידות לכיוון אשתאול, שער הגיא, חזרה ללטרון, ואז מזרחה דרך מודיעין לעבר שילת ופנימה דרך הכבישים המרהיבים של השומרון. ישובים שונים חולפים לצידנו, הכבישים כמעט ריקים מרכבים, פה ושם משאית, רכב צבאי, או רכבים של התושבים באזור. אנחנו עוצרים לתצפית מרהיבה ב"גג הארץ", משם רואים את כל מישור החוף.

קצב הרכיבה של החבר'ה משרה בי אווירה נינוחה, פסטורלית משהו, ואני צריך להזכיר לעצמי מדי פעם שהכלי יודע גם לתת גז, לכן אני מעת לעת פותח פער ביני לבין הכלי הבא רק כדי לשחרר קצת מהסוסים הרדומים לכביש, שיהיה מעניין. הגוצי עליו אני רוכב מזכיר לי, בעדינות אירופאית, שכדאי לא לעבור את הקו האדום בסל"ד, בעצם אין מד סל"ד, היה נחמד לקבל אחד כזה אבל הוא פשוט איננו ובמקומו יש נורת חיווי שמהבהבת על לוח השעונים הספרטני.

עצירת תדלוק, כ־150 ק"מ אל תוך המסלול, אבל אין צורך לתדלק. לדברי החבר'ה אפשר לעשות גם 300 ק"מ על מיכל הדלק של ה־V7. אז שותים משהו, משחררים את העצמות, והיידה, לדרך.

בית אריה, ראש העין, הרצליה, והופה אנחנו נוחתים בפתחה של מסעדה איטלקית מושקעת, שם מחכה לנו שולחן מלא כל טוב באדיבות היבואן עופר אבניר. מגוון מאכלים איטלקים טעימים נוחתים לנו על השולחן, ולסיום הרמת כוסית לכבוד המועדון, כמה מילות תודה לרענן שמוביל את הקבוצה כבר כמה שנים, ומקבלים תשורה נאה בדמות ספר מושקע המציין את מאה שנות המותג.

היה מגניב, ובעיקר מזכיר לנו שאפשר ליהנות מחוויית רכיבה גם אחרת.