מוטובייק ספיישל: מבחן טווח הנסיעה הגדול

כתב: נועם ברדה | צילום: אסף שרביט

הכתבה פורסמה לראשונה באתר מוטובייק בתאריך 18.11.2009
לצערנו אין לנו את התמונות המקוריות, לכן השתמשנו בצילומי מסך לתוכן הכתבה.

נוסעים על אדים | צילום ועריכה: אסף שרביט

הנורה נדלקת לה בהפתעה. מה, כבר? אתה פונה למקום הרגיל, למשאבה המוכרת. כרטיס האשראי יוצא ועובר בתנועה מהירה, מתורגלת. מספר רכב? בשביל מה? אישור, אישור, אישור. נו כבר… תעודת זהות?! זה מה שחשוב עכשיו? חם לך, הקסדה מעיקה ואתה ממהר הביתה, אז אתה מכניס איזה מספר פיקטיבי. או, סוף- סוף, הפייה נכנסת למיכל הדלק. בעדינות עם ההדק עכשיו, לא לעבור את צוואר המילוי, שפריצים קטנים בזמן שהספרות מאחור רצות, ובמקום לשאוב דלק, המשאבה שואבת את פירות עמלך. הנה, התמלא. מסובבים את הסוויץ', וצופים במחוג מטפס מעלה. תחושה אקסטטית, אורגזמית, ניצחת. זמן רב יעבור עד שתצטרך לעבור את החוויה המעיקה הזו שוב. אבל בסתר לבך אתה הרי יודע ש – בפרפרזה על משפט של אלמודובר – מילוי דלק הוא כמו נטילת ציפורני רגליים; כשאתה מסיים, זה נראה כאילו הפעם הבאה תהיה בעוד מיליון שנה, אבל מהר יותר מהר ממה שאתה מצפה הם הן שוב גדלות להן ודורשות את תשומת לבך.

התיאור שלעיל הוא אולי קצת דרמטי מדי, אבל לתדלק זה באסה. זה זמן, זה מאמץ, זה כסף – שאחרי שוויתרת על כליה אחת בשביל לממן את תעריפי הביטוח ממילא לא נשאר לך הרבה ממנו, וגם ככה אתה מתפקד עכשיו ברמת נס רפואי. מסוקרנים מסיפורים שמסתובבים פה ושם על אנשים שעשו טיולים מטורפים עם קטנועים על מיכל דלק אחד בלי למלא אותו פעם שנייה, החלטנו לבדוק איזה מגדולי החסכנים הדו-גלגליים יאפשר לרוכבו את הטיול הארוך ביותר לפני שייתקע צמא בצידי הדרך.

כדי לבצע בדיקה זו, הגינו קונספט פשוט למדי: בשלב הראשון, נבקש מכל יבואן את הקטנוע החסכוני ביותר שלו. לאחר מכן נתדלק את כל הקטנועים עד קצה הקצה של מיכל הדלק וניסע עשרות קילומטרים בכיוון זה או אחר עד שיתחילו הקטנועים לשבוק חיים זה אחר זה. כמובן שלא ניטוש את חברינו התקועים לאנחות. את הקטנועים ילווה רכב עם ג'ריקן דלק גדול, וכל קטנוע שיצא מהמאבק יקבל שפריץ של ליטר או שניים והנחיות לתחנת הדלק הקרובה. לאחר התדלוק המלא, יהיה הרוכב חופשי לחזור הביתה או להישאר במבחן כצופה. הקטנוע הזוכה הוא זה שייוותר אחרון, או, כך קיווינו, זה שיצליח להגיע בחזרה לנקודת היציאה. מאחר שהתחשק לנו נוף סתווי יפה, הדרך שנבחרה הובילה אותנו מתל- אביב, דרך עמק יזרעאל, מעלה לגלבוע ולנופיו המדהימים ובחזרה מטה לבית אלפא ולכביש החוף. ציפינו בלב מלא שעד סוף שלב ה'הלוך' כבר יוכרע המנצח, אך הגורל חפץ אחרת. חשוב לציין שמבחן זה לא אינו בודק ישירות צריכת דלק (תהייה התייחסות לנושא בנפרד), אלא טווח, כלומר צריכת דלק כפול נפח מיכל. בסיכום המבחן ננתח את הממצאים יותר לעומק.

המתחרים

למבחן שלחו היבואנים חבורה עזה ומטילת אימה של כלים, ובה הקטנועים החסכוניים ביותר שנעים על בכבישי ישראל. המתחרים הם:

• סאן-יאנג מיו 100 – כלי הרכב האהוד ביותר על המין היפה הוא אינו רק דוגמן, הוא גם חסכן לא קטן. גלגלים קטנטנים המשודכים לעיצוב עגלגל ונאה ולמנוע כיפי, יוצרים שילוב מוצלח ומצליח מאוד.

• קימקו מובי 125 – אחד מסוסי העבודה של שוק השליחויות העירוני חייב לעמוד בדרישות קשות: אמינות, יכולת דינמית, אחזקה תחזוקה זולה ו… חסכנות.

• הונדה אינובה 125 – על היורש של הקאב המיתולוגי עדיין תמצאו את האנשים הכי נחמדים… במקרה הזה, אותנו. מיליון תאילנדים בטח לא טועים, והם בטח לא עשירים, האינובה חייב להיות חסכני.

• PGO ג'י-מקס 125 – קטנוע 125 שחורט על דגלו ספורטיביות הוא תמיד דבר נעים. לגלות שהוא גם לא צמא במיוחד נעים אף יותר.

• קיוואי אאוטלוק 125 – קטנוע הגלגלים הגדולים היחיד בתחרות. הסייח החדש של קיוואי הוא דמוי SH מודרני, נאה ומוזרק. מוזרק? אה, אז הוא בטח גם בעל נתון צריכת דלק טוב.

יוצאים למסע

ג'ריקן ענקי של דלק עשה את דרכו לרכב הליווי הנהוג בידי עורך הווידאו האימתני שלנו, וסקניה בינתיים מתדרך את הרוכבים. הפעם, בנוסף מלבד הלוגיסטיקה הסבוכה ממילא של להיתקע-בכוונה-על -מהירים, גם יצאנו למבחן עם מגוון נאה של רוכבים. כל אחד והסגנון שלו, המשקל שלו, וההתרשמות שלו מכל אחד מהכלים. התדרוך היה ארוך, וההוראות היו מדויקות וחדות. שמרנו על עקרונות רכיבה סטנדרטיים בקבוצה; מוביל, מאסף, תרגולת לרגע שבו ייגמר הדלק ייגמר וכו'. הוספנו לכך הפסקות, בורקסים זולים, שזיפים, חלוקת מפתחות (זו הפעם הראשונה אי-פעם, לדעתי, שחמישה רוכבים מנוסים רבו על המפתחות של ההונדה אינובה) ויוצאים לדרך. הכיוון הכללי – צפונה. אל הגלבוע.

הדרך הייתה דלת אירועים, כצפוי מחמישה כלים לא מרגשים במיוחד. חילופים תכופים בין הכלים יצרו מידה של עניין, כשכולם וכולם זכו לרכוב על הכול, כך גם שיקולים של סגנון רכיבה ומשקל התאזנו והתבטלו. הוותיקים יותר בין הבוחנים נזכרו בתכונות של הכלים השונים: במפתיע, הזכיר מנוע ה-Revvy של המיו למה הכלי הקטן הזה חמוד כל- כך חמוד; האיכות של האאוטלוק הזכירה כמה פסילת כלי רק כי הוא 'סיני' היא טעות מלאת בורות; הבלם הקדמי המרשים של הג'י-מקס הזכיר את המשחק מתקופת המבחן המקורי שלו: כמה מאוחר אפשר לבלום לפני הרמזור; תיבת ההילוכים של האינובה הזכירה לנו שאנחנו אוהבים גאדג'טים; והמובי הזכיר, לא שאי-פעם שכחנו, שהוא פשוט חבילה מצוינת, קטנוע עירוני ללא חולשות של ממש.

E בלוח השעונים זה לא 'EMPTY', זה 'ENOUGH'…

דרך נוף הגלבוע היא אחת הדרכים היפות בארץ. לרגע אתה לא שם לב, ובפעם הבאה שאתה מרים את הראש עמק יזרעאל פרוש פרוס לצידך בצלילות בראשיתית. מקום מסוכן לתנועת כלי רכב, ולו מהסיבה שכמעט בלתי אפשרי להעתיק את המבט בחזרה אל הכביש. מול בית אלפא התיישבנו לארוחת צהריים רגועה שסימנה את סוף פרק ה'הלוך'. בשלב זה כבר היו כל הקטנועים כבר היו עמוק בתוך ה-E ולא נותר שום רמז ויזואלי בנוגע לגבי כמות הדלק במיכל. אם לא שום דבר אחר, למדנו שלמדי-הדלק יש רק מושג קלוש בקושי לגבי מה שבאמת קורה במיכל. במילים אחרות, כל הכלים המשיכו לנסוע עשרות קילומטרים אחרי שהמחט במד הדלק כבר לא ידעה היכן להתחפר.

יצאנו לדרך בחזרה בכביש בית- אלפא הידוע לטובה. סתם שתדעו, כשאתם רוכבים על 125 סמ"ק, זה לא כיף כמו שזכרתם את זה בפעם האחרונה שרכבתם שם על אופנוע הספורט שלכם. משם פנינו מערבה, בחזרה לחוף, וחיכינו לקטנוע הראשון שיתייאש; וחיכינו; וחיכינו עוד. הקטנועים כנראה לא הבינו את מטרת המבחן, כי הם פשוט לא הפסיקו לעבוד. כמו בסרטים המצוירים של דיסני, התחלנו להאמין, מי באופן גלוי ומי בסתר, שהקטנועים ימשיכו לנסוע רק כי אנחנו מאמינים בכל ליבנו שאין שום סיבה שיתקעו. כוח האמונה הזה החזיק אותנו יפה מאוד עד צומת מגידו, שם השתנה פתאום המבט בעיניו של נוח. חדי הראייה יכלו ממש לראות איך בשנייה הראשונה הוא היה מופתע להרגיש את האינובה מפרפר, כאילו הוא לא נסע עכשיו 177 ק"מ על מיכל דלק אחד. נוח מרים את ידו, והשיירה עוצרת לצד הדרך,

כשצומת מגידו עדיין עוד בטווח ראייה. תהיות של "מה קרה?" מתחלפות במהרה בחיוכים. או! סוף-סוף, משהו זז פה. הג'ריקן מחולץ ממקומו האסטרטגי מתחת לבורקסים (נראה לי, ולא על הכשרתי כרופא אני מבסס את האמירה הזו, שזה לא בריא), והאינובה הקטן מקבל קצת עזרה חברית. מכאן הוא ממשיך לתחנת דלק, ואז ישירות למערכת. אחד נפל פצוע. בעודנו מטפלים בסוגיית האינובה, עוצר לצידנו שוטר תנועה אדיב. "מה קורה כאן, חבר'ה", הוא התלונן לכיווננו, "איפה המשולש? איפה הווסטים הזוהרים? על מה עצרתם לכם פה לציד הדרך?". אחרי הסברים רפים נחלצנו מזרועותיו והמשכנו בדרכינו (וסט זוהר…?! אה כן, בטעות השארתי אותו בחנות…).

הלאה מערבה. היום מתחיל להעריב (שעון חורף הוא שעונינו), והאירועים נעשים תכופים יותר. סקניה מניף את ידו בכביש ואדי ערה, ומגמגם את המיו לשוליים. "דווקא המיו", אני חושב לעצמי, "עליו הימרתי לניצחון!". נו טוב, המיו מקבל עירוי דלק מהג'ריקן, וחוזרים לכביש. הוא עוד יחזור כצופה. אני לא מספיק להרגיש נינוח בנסיעה, והמובי נותן שיעול קטן. לא שיעול רציני, רק מין 'כיחי' כזה או משהו, אולי סתם איזו האצה לא החלטית. אין זה אלא הדמיון, אני חושב לעצמי, וממשיך. עוד פעם! ועוד אחת! מבט קצר לשוליים והרמת יד, ואז המובי כבר הלך לישון. "תעיר אותי בעוד 95 אוקטן", הוא הספיק לפלוט לעברי לפני שפרש מהמרוץ. הבתים הנאים של גן שמואל ברקע בזמן שאני מחכה ליושבי הרכב שיבואו לצלם את האירוע. המובי, סמל השליחים הישראלי האולטימטיבי, יצא מהמרוץ, ואני אייתו. אבל אין מה לעשות, נוסעים. עדיין צריכה ליפול הכרעה בין ה-PGO ובין הקיוואי.

וזו אכן נפלה כמה קילומטרים לאחר-כך מכן, במרחק עשרות מטרים מצומת פרדס חנה. כשריח מי הים התיכון כבר כמעט באפינו, חיים התחיל חיים להכות בקיוואי קלות ולנענע אותו במקצב אחיד. כמה מטרים לאחר-כך מכן כבר אין לטעות, האאוטלוק יגיע הביתה רק באי-מייל. חילוץ מהיר לפני רדת החשכה, לחיצות ידיים לרוכבת ה-PGO, הקטנוע המנצח של היום, וממשיכים. בעצם, המילה "ממשיכים" היא אולי מילה גדולה, כי לא חלף קילומטר לפני שגם הג'י-מקס, ללא ספק שאנן ונח על זרי הדפנה, החליט לשבוק חיים במחלף קיסריה. באמצע המחלף מבצעים עצירת חילוץ אחרונה, ויוצאים בחזרה לתל- אביב בכוחות מחודשים.

אז מה היה לנו

חמישה קטנועים סופר-חסכוניים יוצאים למסע בין-עירוני. מטבע הדברים, המצערות כמעט ולא עזבו את העצר, ולפיכך שצריכת הדלק במבחן זה אינה מייצגת נאמנה את צריכת הדלק בעולם האמיתי, שם השימוש בקטנועים עירוניים הוא, בטח ניחשתם, עירוני. ואף- על- פי- כן, תוצאות מבחן טווח הנסיעה הישראלי הם:

במקום החמישי – ההונדה אינובה. צריכת הדלק שלו היא הטובה במבחן, ליטר ל- 47.8 קילומטר מדהימים! עם זאת, מיכל הדלק הפצפון, בנפח 3.7 ליטר בלבד, ממקם אותו במקום החמישי בלבד בטווחי התדלוק. נוח, אפילו תקוע בצד הדרך וממתין לחילוץ, לא הפסיק להשתעשע עם העברת ההילוכים. ללא ספק, כלי שצריך לקבל מקום של כבוד בהיכל התהילה של החסכנות.

במקום הרביעי – הסאן-יאנג מיו 100. חמוד עד הרגע האחרון, אפילו שיעולי הגסיסה שלו היו חינניים ונעימים לאוזן. צריכת דלק מרשימה של 37.2 קילומטר לליטר הביאה אותו רק עד ואדי ערה, תוצאה עגומה של מיכל דלק המכיל 4.8 ליטר בלבד.

במקום השלישי – מובי 125. צריכת דלק של 36 קילומטר לליטר עם מיכל של שישה ליטרים, הספיקה רק למקום טוב באמצע המבחן, ובהתאמה גם בתוצאות.

במקום השני – קיוואי אאוטלוק 125. צריכת הדלק הגרועה במבחן, אך המכובדת בהחלט, של 27 קילומטר לליטר, הספיקה למרחק נאה מאוד בזכות מיכל דלק גדול בעל מקום ל- 7.4 ליטר.

ובמקום הראשון – אלוף הטווחים הישראלי לקטגוריית קטנועי 125 הסמ"ק, עם טיול של 229 קילומטרים על מיכל דלק של 7.5 לליטר (צריכה של 30.5 קילומטר לליטר), ה-PGO ג'י-מקס 125.

באופן מפתיע, וביחס כמעט הפוך ליכולת גמיעת המרחקים, ממוקמים מהסוף להתחלה הכלים ברמת חסכונות הדלק שלהם. האמת? לא ציפינו, אבל את המוחש אין להכחיש, ואין לנו אלא לסיים באיחולים כנים שיבואו ימים בהם אשר מחירי הביטוח יהיו כה נמוכים, שנסתכל על במשאבת הדלק ונחשוב: "נו מילא, לפחות אנחנו זוכים לשלם מס למדינה, מגיע לה קצת משהו".