חלום רטוב, זהירות לא להחליק

כתב וצילם: ערן יורן

אמצע הלילה. אני יוצא מהבית, עולה על האופנוע ורוכב צפונה. ענת ישנה. היא לא תתעורר עד הבוקר. אני עולה על איילון ומתחיל לחמם את הצמיגים, המצערת נמתחת לאחור וההילוכים רצים למעלה והמהירות מטורפת. עד צומת הרצליה הצמיגים כבר חמים ומספקים אחיזה סבירה ביותר. אני פונה ימינה ומגביר מהירות לכיוון מזרח, אין כמו רכיבת לילה מהירה כשכל עולמך מתחיל ונגמר בתוך אלומת האור של זוג הפנסים החזקים והבהירים של האופנוע. אני מרוכז במה שקורה מולי, סופר שניות בין סיבוב לסיבוב, שומר מרחק מהמכוניות הספורות שנמצאות בשעה זו על הכביש ועוקף אותן לבהלת הנהגים הישנוניים.

יש משהו ברכיבות הלילה שלעולם לא תחווה במשך היום, אתה באמת לבד, העולם שסביבך קטן יותר, הרוח קרירה והאוויר נקי יותר. מי שלא רוכב על אופנוע לא מכיר את ההרגשה הנפלאה הזו כאשר אתה עובר במהירות בין שרוולי אוויר בטמפרטורות שונות, לרגע קופא מקור ולפתע חמים ונעים. גם לאופנוע יש צליל שונה בלילה, הוא תוסס יותר, חזק יותר, הרבה יותר גאה בעצמו. אתה מאיץ החוצה מסיבוב והמנוע סוגר עליך בצלילו הרועם והמתגלגל, עוקב אחריך, מתדלק אותך בכמויות גדלות והולכות של אדרנלין. סע, סע, תן גז.

אני כבר עסוק בסיבוב הבא. אין שום דבר אחר בעולם חוץ מהסיבוב הבא, כמו פרפר שנמשך אל האור. אני עומד על הברקסים, נמתח ופורש את גופי כמו מפרש. דורך שני הילוכים למטה ומשחרר נעימת מנוע עמוקה של בלימת מנוע, צווחה רגעית מהצמיג האחורי צורחת עלי שיותר מזה הוא לא יתן לי וזהו, נדנוד קטן בכידון האופנוע מתנער קלות, שניה נוספת ואני משכיב את האופנוע לתוך סיבוב חדש. המנוע נמצא עכשיו ב-20% כח, הסיבוב נמצא סביבי, עוטף אותי באטרקציה חדשה. אני מצליח לזהות את סופו של הסיבוב, ננעל עליו ובהדרגה סוחט את המצערת, ההילוכים מתחילים לקפוץ למעלה ונעמת המנוע הופכת לצווחה היסטרית, האופנוע עדיין נטוי על צידו בזוית לא הגיונית. פיק של היגוי הפוך ואני משוגר החוצה מההשכבה, מתיישר ומתכווץ מאחורי הפרינג, סוחט את המצערת עד סופה – וטס. 10,000 סל”ד, 11,000 סל”ד, 12,000 סל”ד, אני מתודלק עכשיו ב-100% אדרנלין. מנתק ההצתה נכנס לפעולה בדיוק כשמחוג המהירות נוגע ב-180. אני שונא כשזה קורה, קלאצ’ וההילוך הבא.

אני מתחיל לחזור לתל-אביב מכיוון ירושלים. אני כבר רוכב בסביבות שעתיים ולא מרגיש עייף. הדרך חזרה היא על הכביש המהיר. תוך כדי שיוט ב-160 קמ”ש אני מפנה לעצמי המון זמן פנוי למחשבות. כדאי לשים לב ולהוריד מהירות לפני מכוניות החונות בצד הדרך, הן יכולות להיות ניידות משטרה ושוטרים הם לא בדיוק האנשים שאני רוצה לפגוש עכשיו. בשעות הלילה כשאני עטוף בחשיכה אני נמצא לבד. אני שר וצורח לעצמי בתוך הקסדה, זה היה יכול להיות מאוד מביך אם מישהו היה יכול לשמוע אותי עכשיו מזייף אופרות, רוק כבד ושירים שאני ממציא תוך כדי רכיבה וסביר שאני לא אזכור את המילים שלהם עד הבית.

אני יורד מהאיילון בעליה שנגמרת ברמזור של גשר ההלכה. אני חוצה את דרך נמיר, דאבל גז והגלגל הקדמי מטפס במעלה עליה דמיונית, באזור יד לבנים הוא שם לב לכך שהוא רק מדמיין וחוזר למציאות של רחוב פינקס. אני עוצר בכניסה הביתה ומדומם את המנוע, נפרד מצלילו הממכר. אבל רק עד מחר בבוקר. כאילו בתגובה ספונטנית הוא מתחיל לתקתק, והאוויר מתמלא בריח המדהים של אחרי רכיבה מהנה: תערובת ריחות של צמיגים חמים, מנוע לוהט, ברקסים חרוכים ואדרנלין. אני פותח את הריצ’רצ’ של מעיל חליפת העור שלי ומגלה שאני כולי רועד, אבל לא מקור. גופי ספוג אדרנלין בכמויות שהאדם הממוצע חווה במשך תקופת חיים שלמה. ההרגשה מדהימה. אני נשאר לצד האופנוע וסופג עוד מספר דקות מהחוויה שרק אופנוענים יבינו. אני נכנס הביתה בשקט, בשביל לא להעיר את ענת, דופק מקלחת זריזה ומצטרף אליה לשינה מתוקה עד הבוקר.

בבוקר ענת מעירה אותי…

בבוקר ענת מעירה אותי ואומרת לי שזו כבר הפעם השלישית שהיא מעירה אותי ושמעכשיו אני צריך להתעורר לבד. אז אני מתעורר. מקלחת, נשיקת ביי-ביי ומתחילים את היום. אני יוצא מהבית ונכנס למציאות, מניע את הקטנוע ונוסע לעבודה.

מוקדש באהבה לאישתי ענת השותפה שלי בכל דרך אפשרית שחוגגת איתי היום 30 שנות נישואין.