אבוד בטוקיו: המקום שבו המחט עדיין חיה

כתב: אריק רוזנבלום 

מתוך מגזין מוטו 462 – אוקטובר 2026

הכל התחיל משיחת טלפון אחת מהארץ. חבר מתקשר, מספר על המהומה ברשת סביב הממל״ז החדש, ותוך שתי דקות השיחה הופכת כמובן לדיון על תכונת הממל״ז, שמודד מהירות ומצלם בו־זמנית, מי מצלם את מי ומה בדיוק יגיע עכשיו בדואר. מיצו כבר עושה סדר בכל הפרשה הזאת כאן במגזין, וכמובן שכדאי לכם להתעדכן. אבל דווקא השיחה הזאת, באמצע טוקיו, גרמה לי לחשוב על משהו אחר לגמרי.

הגעתי ליפן כדי לראות אופנועים חדשים, להתרשם מחדשנות ולבדוק טכנולוגיות. אלא שככל שאני מסתובב בין הרחובות הציוריים, אני מגלה שהיפנים עצמם לא ממהרים להיפרד מהדברים שעבדו להם מצוין לפני שלושים או ארבעים שנה.

אתה יכול ללכת כאן ברחוב ולפגוש מכונה שנולדה לפני עשרות שנים, מטופחת, נוסעת ונראית כאילו אף אחד לא סיפר לה שהיא כבר אמורה להיות במוזיאון. אפילו הונדה דרימר ישן יכול להמשיך כאן את החיים שלו על הכביש, לצד אופנועים מודרניים שעל הכידון שלהם יש יותר מחשב ממה שהיה פעם במשרד שלם.

ברור לי שהיפנים הם גם אלופי האלקטרוניקה, הסטריאו וכל מה שקשור לטכנולוגיה. אבל דווקא לצד כל הקדמה הזאת, הם לא ממהרים למחוק את מה שכבר עובד. אתה נכנס לחנות ורואה CD, DVD ומערכות סטריאו שנראות כאילו הגיעו ישירות משנות ה־80. מכשירים שמזמן נעלמו אצלנו, אבל כאן אף אחד לא ממהר להכריז שהם מיושנים ואז אתה מבין: אולי הם לא נשארו בשנות ה־80 וה־90. אולי אנחנו פשוט מיהרנו מדי לעזוב אותן.

כי בעולם המוטורי שלנו, המחט הולכת ונעלמת. במקומה מסכי TFT ענקיים, תפריטים, קישוריות, התראות, אפליקציות ועדכוני תוכנה. לוח המחוונים שפעם היה צריך רק לספר לך כמה מהר אתה נוסע וכמה גבוה המנוע מסתובב, הפך למחשב קטן שמבקש ממך תשומת לב כמעט בכל רגע. אני מתגעגע למחט. תכל'ס, יש משהו יפה יותר מלוח שעונים עם סל״ד גדול וברור ומד מהירות אפילו קטן יותר, כשהמחט טסה למעלה?

לא כי פעם היה בהכרח טוב יותר, ולא כי צריך לחזור לאופנועים בלי טכנולוגיה. להפך: יש מערכות מודרניות שאנחנו כן שמחים שממגיעות לדור הצעיר; בקרת אחיזה, תאורת LED ומערכות בטיחות מתקדמות המצילות חיים.

אבל יש הבדל בין להתקדם לבין להחליף כל דבר רק מפני שאפשר. יש הבדל בין להוסיף טכנולוגיה שעוזרת לרוכב לבין להעמיס עליו עוד מסך, עוד תפריט ועוד סיבה להסיט את המבט מהכביש.

דווקא עכשיו כשאני הולך בין מקדש לגורד שחקים, אני חושב על סין שנמצאת לא רחוק מכאן. שם התרגלו כבר למרוץ בלתי פוסק אל הדבר הבא: עוד טכנולוגיה, עוד מערכת, עוד רעיון, עוד ניסיון להקדים את כולם. לפעמים נדמה שהמטרה היא להגיע לעתיד לפני שההווה בכלל הספיק להתיישב – ואם אפשר, שגם הבינה המלאכותית תרכב במקומנו.

מה שאני רואה כאן מזכיר לי שלא חייבים לבחור בין חדש לישן. אפשר לאמץ חדשנות וטכנולוגיה, ובאותה נשימה לשמור מקום למסורת ולדברים שפשוט עובדים. כאן פשוט אין צורך למחוק את הישן כדי לפנות מקום לחדש. אולי בגלל זה אופנוע בן עשרות שנים עדיין יכול לקבל מקום על הכביש, ולא רק בפינת המוזיאון.

וזה בדיוק מה שיפן עושה לי עכשיו. היא גורמת לי להסתכל על הדברים שהשארנו מאחור ולשאול אם באמת היינו צריכים להשאיר אותם שם.

אולי לא כל דבר ישן הוא נוסטלגיה. אולי לפעמים הוא פשוט עדיין עובד.