המאמן שעקף אותי

אריק רוזנבלום

כל חיי הייתי תחת משטר ספורטיבי, ספורט וגז. לא משנה מה עשיתי, איפה חייתי, תמיד חיפשתי ספורט. בין הרבה מקצועות ספורט, הקשורים ברובם לתנועה או גלגלים. כשהייתי קטן היינו עוברים ליד מכון וינגייט, הייתי מסתכל מהחלון וחושב איזה כיף לכל מי שמתאמן שם. המקצועות המיוחדים, הייצוג של ישראל בתחרויות בינלאומית, המאמנים שיוצאים משם והלוחמים במבחני הכושר הקרבי.

באמצע השבוע לקחתי אופנוע מבחן, אחרי פעמים רבות שבוטל או נדחה, העמסתי ציוד צילום והפנתי הכידון צפונה, על מנת לפגוש את ידיד המערכת ומספר פעמים אלוף ישראל לסייע בצילומים. מקצוענות אמרתי? הסיבה שאני מקצין עד אליו היא כדי לשמור על אותו כלי מבחן, שמבטיח יכולות שטח, ולא לרסק אותו בניסיון למצוא אותן.

בעודי יורד לאיילון אני רואה את עשרות הרוכבים שחותכים את אי התנועה המצויר וכמעט משתגע, משתגע מקלות הדעת וחוסר ההבנה. כמה סכנה כרוכה בפעולה המיותרת הזו. באמת, יקיריי, אין שום סיבה להיות בקרבתו, גם לא כשהכביש ריק. בהמשך, אני מסתכל על השול הימני המפורסם, כמה דובר עליו… ועדיין, יקיריי, בזהירות! לאט! בחוכמה! לא בפער מהירות גדול מהתנועה, לא בחדות, תזכרו שאתם אורחים שם. מתקדם צפונה, ממשיך לקטע הצפוני הכבר-לא-חדש של איילון, ואז אני רואה אותו, בתוך שלל הסכנות האורבות לנו כרוכבים בכבישים עמוסי התנועה, חוסר המודעות כאמור, ניצב בראש.

הוא מתקרב אלי במהירות בזמן שאני עוקף בזהירות רכב אחרי רכב, שומר על מרחק ומחפש את הסכנה הבאה, ואני רואה אחת מתקרבת במראה. הוא רוכב על קטנוע מנהלים גדול וחזק, גם הוא גדול וחזק, לבוש בחולצה קצרה מנדפת זיעה ומכנסיים קצרים, על גבו כתוב 'מאמן', ועל רגליו כפכפים. כנראה שמבחינתו אין בעיה עם התצורה הזו, אבל לי עובר רעד בגב כשאני רואה את זה. הוא כנראה לא מעלה בדעתו מה יקרה אם חלילה יפגוש את האספלט במה שניתן לתאר כ'קצת יותר מחליפת הולדתו', ועל זה הוא מוסיף עקיפה גסה ומהירה של התנועה בשול השמאלי, שבכלל איננו שול.

יש כל כך הרבה דברים שמסכנים אותנו כרוכבים, ולרובם אנחנו מודעים – חציית הצומת ברמזור אדום, מהירות שאינה תואמת את התנאי הדרך, רכיבה בתוך עומס התנועה, שם כולנו יודעים להיזהר. אבל באותו הרגע, לא היה נראה שהמאמן היקר שלנו הביא בחשבון בכלל את הסכנות, לא בלבוש ולא בצורת הרכיבה שלא מביאה בחשבון כל כך הרבה גורמים. הוא עולה על המחלף של נתניה דרום כדי להסתובב חזרה לכיוון מכון וינגייט ואני ממשיך בדרכי. הוא בדרכו לאמן או להתאמן, להשקיע בגופו, אותו הוא סיכן עד מאוד ברכיבה. כזאת רצינות באימונים – כזה זלזול בבטיחות ברכיבה.

כשחזרתי עצרתי לצלם את הקטנוע מול השלט של וינגייט, זה חיקוי/מחווה לדמות מוכרת מהענף, בדיחת מערכת מטופשת, והמראה של המאמן לא עוזב אותי, ממש כאן הוא משקיע כל כך הרבה באימון גופו, ובדרך כל כך מעט בשמירה עליו. בכביש החוף, נהג סקודה שלא הקדיש טיפה של תשומת לב לדרך, חותך בשניה האחרונה קו הפרדה ואי תנועה מצויר, כמו מנסה להתנגש בבטון שבמרכז הכביש, וכמעט לוקח אותי איתו (למזלי, צפיתי את זה והספקתי להגיב). כמה מסוכן בחוץ, כמה קשים הכבישים, אל תהפכו אותם למסוכנים יותר. תחשבו, תשקלו ותיזהרו. תשקיעו מחשבה ברכיבה – לפחות כמו שהמאמן משקיע בגופו, אם לא יותר.

לחדשות מגזין מוטו ישירות ל־Whatsapp לחצו כאן
לחדשות מגזין מוטו ישירות ל־Telegram לחצו כאן