בן יקר שלי

בן יקר שלי,
באת אלינו כשאנחנו מאד צעירים.
אתה לימדת אותנו להיות הורים.
ילד עם שער זהב ונמשים מלא הפנים, שאוהב ליצור, לצייר ובעיקר לקרוא.
לא יכולת לאכול או לשרוך את הנעליים אם לא היה ספר פתוח לידך.
אהבת לצייר, לנגן בצ'לו, וחריפות המחשבה היתה איתך תמיד.
אהבת לשמוע את שירי להקת האורגים ותמיד שמחת לשמוע את סיפורי סבא בומי שהיה כל-כך גאה בך.
כעת אתה כאן לידו, עד קץ הימים.
שנים רבות היית הבן של מיה.
ולא אשכח את היום שנער אחד שאל אותי: 'את אמא של טל?'
אז ידעתי שמעכשיו אני האמא של טל.
מאז שעלית על האופנוע בגיל 18 – ועד היום הנורא שלשום, היתה החרדה דיירת קבע בתוכי, חרדתי לך, למשפחתך , לילדיך, אבל ידעתי שהרכיבה היא סם-החיים שלך ושלא תוותר עליה, אז אף-פעם לא לחצתי עליך לרדת מהאופנוע.
אהבתי לשמוע את הסיפורים על הנופים המרהיבים בנסיעות הפתלתלות, על האויר הצלול, על החברותא שברכיבה הזאת, וגם ידעתי כמה חשיבות אתה מייחס לכל פרט בנושא הנהיגה.

אני מבקשת לדבר אליכם, חבריו של טל לדרך, לכבישים הסלולים ולדרכי העפר. ריגשתם אותנו בהמון התגובות הנרגשות שלכם בפורום, בפייסבוק,, בתפוז, ברדיו ובטלויזיה.
ידענו שכזה היה טל, כפי שתארתם אותו במכתביכם, אך לא היינו מודעים למימדי ההערכה והחיבה אליו. בשעות שחלפו מאז התאונה נשקפה אלינו דמותו באמצעותכם מכל כתבה בעיתונים,בטלויזיה וברדיו.
ברכיבות המשותפות שלכם קצרתם רוח במובן הכי יפה של המילה, כשהיא נושבת בפנים מכל פיסגה, ממלאת את הריאות והנשמה. זה היה טל שלכם, שאתם היכרתם.
אבל אני רוצה לספר לכם על טל של פו הדב, שאותו ידע בעל-פה, טל של ציטוטים משייקספיר, ושל אהבה גדולה למוסיקה.
אולי יש אמת באמירה שטל היה ילד גדול, שובב תמידי שאולי לא היה מתאים לו להזדקן.
אני מבקשת מכם, רעיו הרוכבים, שמרו בליבכם את תורתו, למען משפחותיכם, שימרו על עצמכם.

מיה שביט
אמא של טל