בכי של בן אדם: אליפות מוטוGP שביעית למארק מארקז

תמי גורלי | צילום: Ducati Lenovo

הפעם הראשונה שראיתי את מארק מארקז בוכה הייתה ב־2009. מארקז התרסק בגלל מהלך אגרסיבי של יריב, חמש הקפות לסוף המרוץ האחרון שלו עם KTM. הרוכב בן ה־15 נכנס למוסך מאוכזב, מאובק ודומע. דקות ספורות אחר כך ניער מעליו את שאריות האבק ויצא להצטלם מחויך עם מעריצות צעירות.

מאז ראינו אותו בוכה כששמע מה ולנטינו אמר עליו בתחילת עונת 2015, הוא בכה גם בהמשך אותה עונה, בשיאה של המלחמה עם הרוכב שאותו העריץ. הוא בכה כשהאוהדים התאכזבו ממנו כשחשב לעבור לאנדורה והוא גם בכה אחרי הפודיום הראשון בגרמניה מאז הפציעה. מארק גם לא הצליח לעצור את הדמעות כשהודיע לקבוצת הונדה שהוא עוזב ועובר ליצרן אחר. אבל אף פעם לא ראינו אותו בוכה ככה, כמו שבכה בהקפת הניצחון של המרוץ במוטגי, בכי קולני, בכי של צעקות, בכי של הקלה, בכי של השלמה, בכי משחרר, בכי של בן אנוש.

"לפני שש שנים לא ידעתי מה זה סבל, חייתי את טעם התהילה לאורך כל הקריירה, מאז 2010", הסביר הרוכב בן ה־32 במסיבת העיתונאים, דקות אחרי שזכה באליפות השביעית שלו במוטוGP, התשיעית סה"כ, והודה שחשב שיבכה – אבל לא כך. "נכון שנפצעתי בעבר, אבל תמיד תהליך ההחלמה ארך שלושה-ארבעה חודשים וחזרתי שוב לנצח. אז, ארבע שנים עם ארבעה ניתוחים שונים בזרוע, ותוך כדי גם שברתי עוד עצם, ופעמיים סבלתי מדיפלופיה (*ראיה כפולה), זה היה סופר קשה. אז היום לא יכולתי לשלוט ברגשות. בהקפה האחרונה אפילו בכיתי בתוך הקסדה, ולא הצלחתי לראות את נקודות הבלימה. אנחנו רק בני אדם. בזה אני כמו כולם. לחלק כישרונות מסוימים, לי, כישרון אחד, ולאנשים אחרים כישרונות אחרים. אנחנו בני אדם ואנחנו רק מנסים לעשות כמיטב יכולתנו".

אולי הוא רק בן אדם – אבל הוא פנומן, הוא, כפי שקייסי סטונר הסביר, 'כישרון שעובד קשה'. "עבודה קשה יכולה לנצח כישרון, אבל כאשר כישרון עובד קשה הוא בלתי מנוצח". מארקז הגיע מוכן לעולם הזה, הוא גדל בבטן אימו כשהפכה המבורגרים עבור המבקרים במסלול המוטוקרוס בללידה. הוא החל לרכוב בגיל ארבע, התחרה בגיל שש והוכתר אלוף בכל מקום בו פתח מצערת. הוא חי מרוצים, מסלולים, אופנועים ומטרה אחת. נפרד מבנות זוג שרצו יותר מדי תשומת לב, העדיף להישאר לחיות עם אימא גם כשהיה כוכב-על, רק כדי שיהיה לו יותר פשוט. ההתרסקות הענקית, כפי שתיאר אותה, מהעננים אל מתחת לאדמה בתחילת 2020, הייתה לו קשה מאוד. פתאום החיים זזים בקצב אחר, פתאום הוא מנוצח. החיים ניצחו אותו. הוא הפסיד למציאות, הפסיד לעצמו ופתח במסע השיקום.

בזמן הזה למד לראשונה מה הם החיים האמיתיים, אפילו ש"האמיתי" שלו מוצף בכסף. ההורים התגרשו, הסבא האהוב נפטר, הוא עבר לגור לבד, במדריד, קרוב לרופאים שלו. הוא מצא חברים חדשים מחוץ למסלול והכיר בת זוג עצמאית שגם לה טרגדיה אישית ומשפחתית אשר מלווה אותה ומשפיעה על היום-יום. הוא, מארק מארקז, הפך לרגעים להיות בן הזוג שלה, והמטופל של הרופאים שלו. האלוף שהיה וכבר לא. העולם פתאום שייך לצעירים והוא לא אחד מהם.

אולי לכן זה היה כל כך מרגש לראות אותו לוקח אליפות נוספת אחרי חמש שנות בצורת כי הוא לראשונה באמת נראה כבן אנוש, כזה שלא יכול לרכוב מסביב לבעיות, כפי שעשה שנים על ההונדה, כזה שבאמת נפצע, נשבר וטועה. אבל לוקח אחריות – ולא אחד שעושה דברים מטומטמים ולא מקשיב גם לקרובים אליו. הוא עבד קשה, ירד במשקל, אימן כל חלק בגוף, ויתר על מיליונים בחסויות ובמשכורת, עבר לרכוב עבור 'האויב', במקום שנראה אולי עוין, העיקר לחזור לנצח. הוא נתן לאחרים להוביל, אבל המשיך להנהיג, הוא הקאמבק הגדול בספורט המוטורי, יותר מקוביצה, גרוז'אן או מיק דוהאן – שייעץ ותמך כשמארקז היה בקרשים. חלק מהספורט הזה הוא התרסקויות, זו הייתה התרסקות קשה, התרסקות שלא הצליח להציל, לכן גם הניצחון הזה, האליפות הזו, זה הרבה יותר ממספר. מארקז לראשונה מבין את משמעות הניצחון כי הוא מבין את משמעות ההפסד, התבוסה, המשבר. וכעת אחרי הכול, הוא ניצח את האחרים, את עצמו, את החיים. הוא שוב מספר אחת. אליפות נוספת אחרי 6 שנים.

לחדשות מגזין מוטו ישירות ל־Whatsapp לחצו כאן
לחדשות מגזין מוטו ישירות ל־Telegram לחצו כאן