כוחו של קהל – מאחורי הקלעים של סיקור מירוץ

אני אוהב שבתות רגועות, בייחוד כאלה שנפתחו במייל מהעורך שלך בשבע וחצי בבוקר: "יש מירוץ אופנועים בוינגיט. אתה בא?"

כמובן שאת המייל הזה קראתי על כוס תה רגועה בשעה 11 וחצי בצהריים בערך. שיחת טלפון מהירה לאריק, הנעת הקטנוע שלי ממנוחת החורף שלו ויציאה לכיוון וינגייט. מי שמתעסק בתחום יודע שלא משנה על כמה כלי מבחן תרכב, עדיין תחושת "הבית" שיש לאופנוע/קטנוע/אוטו שלך היא אחרת – כמעט קסומה… אפילו שמדובר פה בעוד קטנוע אפור בסופו של יום.

וואלה- שאפו. האירוע היה נראה ממש טוב. השמש הקייצית משהו שרבצה עלינו באותו יום שבת בהחלט גרמה לנו להרגיש הרבה יותר טוב, אבל עדיין המחסור בשילוט מסביר פנים בוינגייט גרם למבולבלים שבינינו לחפש יותר מהרצוי. למרבה המזל הגעתי באמצע אחד מהמקצים, כך שאת רעש האופנועים שמעתי מרחוק והוא כיוון אותי טוב יותר מכל שלט. 

המסלול עצמו יפה מאוד ומסודר מאוד, והוא נותן את התחושה כאילו שאשכרה יש פה תרבות מוטורית כזו או אחרת. אני מאוד רוצה לראות את המסורות האלה גדלות יותר, ועם יותר רוכבים הנמצאים שם. מבחינתי- אני מאושר שיש כל כך הרבה אופנוענים באותו מקום, אבל מבחינת המדינה מדובר עוד בדרך ארוכה.

 

הדבר שהכי חימם לי את הלב זה האנשים, אבל לא סתם אנשים – אתם. הרי שום אירוע מוטורי לא שווה יותר מידי בלי קהל, ובאמת שמדובר פה בקהל לא קטן בכלל שבחר להצביע ברגליים- ולהגיע. אני בטוח שמזג האוויר היפה השפיע עד מאוד על ההיענות, ויחד עם זאת אני מקווה לראות עוד ועוד קהל. מבחינתי המנצחים הגדולים ביותר פה היו הקהל הגדול שבחר להצביע ברגליים- והראה שמה שהם רוצים זה אופנועים, עדיף שיהיו באוויר ועם גלגלי שטח!

לסיקור המירוץ